מרץ 6, 2021
אשדוד נטו

"לא דיברתי והלכתי עד גיל 3, תלשו את שערות ראשי"

יוסי צין נולד בתעלה במחנה עבודה באוקראינה בזמן מלחמת העולם השנייה. משפחתו הובלה רגלית מביתה ברומניה וסביו נרצחו בדרך, ובכל זאת הוא מבקש לשדר אופטימיות. את סיפור ההישרדות של משפחתו, חייהם אחרי המלחמה, עלייתם ארצה והשתתפותו כלוחם בקרבות ישראל, הוא מעביר בפני נוער ומבוגרים, בגיל 70 כשחזר לבקר במחנה שבו נולד, סימן "וי" לכל אורך הדרך. "שמחתי להיות מעל האדמה ושמי שהרג את הסבים שלי נמצא מתחת לאדמה", הוא אומר. "לעולם לא שכחתי מאין באתי, וידעתי שאני חייב לעשות את הטוב ביותר עבור המדינה. אהבת הארץ והנעשה בה מנחים את כל צעדיי בחיים"

"לא דיברתי והלכתי עד גיל 3, תלשו את שערות ראשי"

אופטימיות היא שם המשחק של יוסי צין (74), אחד מניצולי השואה הצעירים בארץ. יוסי היה בסך הכול בן שלוש כאשר שוחרר ממחנה העבודה באוקראינה. הוא נולד בתעלה במחנה בזמן מלחמת העולם השנייה, לאחר שמשפחתו הובלה מביתה ברומניה לאוקראינה וסביו נרצחו בדרך, ובכל זאת הוא מבקש לשדר אופטימיות.

"משפחתי הועברה מהכפר לעיר 'גורה הומורולוי'. משמעות השם היא 'הפה של ההומור', ומשם כנראה יש לי קצת הומור", הוא אומר בחיוך. "משם הם נשלחו לכיוון אזור טרנסניסטריה שבאוקראינה". באוקטובר 41' ארבעת סביו, הוריו ואחיו חיים שמלאו לו ארבע שנים, נלקחו על ידי הגרמנים אל העיר איבשקאוצי שבאוקראינה, שם רוכזו יהודים לקראת שליחתם למחנות ריכוז ומימוש "הפתרון הסופי" של הנאצים.

"המשפחה הובלה רגלית באיומי נשק על ידי החיילים הרומנים והגרמנים", הוא מספר, "אמי הייתה בהריון איתי בחודש חמישי, אישה רזה ושברירית. זו הייתה הליכה קשה באדמה בוצית, ללא מים, ללא מזון, ובמזג אוויר קשה וגשום. בדרך כל ארבעת הסבים שלי נרצחו, הם היו מיותרים עבורם. הם רצו אנשים שיוכלו לעבוד ולא מבוגרים זקנים".

ארבעה חודשים לאחר מכן, ב- 16 בפברואר 42', בקור של מינוס 45 מעלות, נולד יוסי בתעלה מחוץ לצריף שבו שוכנה המשפחה. "אימא התביישה מהיהודים האחרים ששוכנו בצריף, וילדה אותי בחוץ. אחרי שבוע עשו לי ברית באותם התנאים. כל המזון שאכלתי היה תפוחי אדמה וקליפות תפוחי אדמה, שאותם אמי הביאה מנבירה בפחי אשפה של גויים אוקראינים. כך גדלתי בחוסר כל. לא דיברתי עד גיל שלוש, לא יכולתי ללכת, סבלתי מתת תזונה, ידיים ורגליים גפרורים ובטן ענקית. הנערים האוקראינים נהנו לתפוס אותי בשיער, ולהרים אותי כדי שאעמוד, אבל אני הייתי נופל ושערות ראשי נשארו בידיהם".

מי סיפר לך את זה?
"הוריי, אחרי שדובבתי ואילצתי אותם לספר את קורות חיי. אני לא ידעתי שיש לי קרחות בראש עד שהייתי בתיכון ברומניה. אחרי המלחמה חזרנו לביתנו, הייתי הילד היהודי היחידי בכיתה וכדי להתחבב על הילדים שיחקתי כדורסל. פעם אחרי שניצחנו בטורניר, החליטו שחקני הקבוצה לגלח את השיער. כשעשינו זאת, הם התחילו לשאול אותי למה יש לי קרחות. חזרתי הביתה ושאלתי את הוריי למה לא סיפרו לי, והם אמרו שעל דברים כאלה לא מדברים. אלה לא דברים משמחים ואף אחד לא צריך לדעת".

מה סיפרו לך הוריך על הישרדותם?
"אבי היה בעל מקצוע, פחח מעולה, והגרמנים לקחו שמונת אלפים איש לעבוד בבית חרושת לתחמושת של הצבא הגרמני. לאט לאט אנשים שלא היה בהם תועלת נרצחו. עד שנת 45' נשארו שמונה איש בסך הכל, ביניהם אבי. כשהגרמנים הבינו שהם עומדים להפסיד, הם רצו לרצוח גם את השמונה שנותרו. למזלו של אבי ולמזלנו הצבא הסובייטי הגיע ושחרר אותנו, ובין הלוחמים האמיצים היו חיילים יהודים. פה בארץ לא נותנים על זה דגש, אבל הצבא הרוסי עשה גם דברים טובים. הצבא וגם הקור הרוסי הכניעו את הגרמנים. אחרת אנחנו לא היינו קיימים, לא רק יהדות אשכנז אלא כל היהודים כולל ספרד. הם לא עשו שום הבדל בין יהדות ספרד לאשכנז, הם רק לא הגיעו לכולם. הלא 90% מיהודי סלוניקי כן נרצחו, וגם יהודים מתוניסיה".

ביקרת במחנה שבו נולדת?
"רק בגיל 70 עשיתי טיול שורשים לאוקראינה. עד אז לא היה לי האומץ לבקר שם. ידעתי שזה דבר קשה וכואב לנפש. החלטתי שאני חייב, ומצאתי מדינה ארורה. כל אדמת אוקראינה ספוגה בדם יהודי, קברי אחים בלי סוף, בתי קברות עם מצבות מנופצות כי הגרמנים והאוקראינים ידעו שכדי לפגוע בנפש יהודי הורסים קודם כל בתי כנסת ומצבות. לכל אורך הדרך סימנתי 'וי' עם האצבעות, על הניצחון שלי ושל עמי. שמחתי להיות מעל האדמה ושמי שהרג את הסבים שלי נמצא מתחת לאדמה. לעולם לא שכחתי מאין באתי, וידעתי שאני חייב לעשות את הטוב ביותר עבור המדינה. ככה גידלתי את שלושת ילדיי ואת 11 הנכדים שלי".

מחשבים מסלול מחדש
במאי 45' חזרה המשפחה לרומניה. אל האח הבכור חיים ואל יוסי הצטרף אח שלישי, שייה. כיום, שניהם אינם עוד בין החיים. "היינו משפחה דלת אמצעים, אימא עקרת בית ואבא פחח, מעבירים בגדים מאחד לשני. לבר מצווה קיבלתי את השעון של אחי הגדול", הוא מספר. "המשפחה שלי הייתה מיוחדת. אצלנו לא שמעו רעשים, השכנים חשבו שאנחנו חירשים אילמים. מעולם לא הייתה הרמת קול, לא בין ההורים לבין עצמם, לא בין ההורים לילדים ולא בין האחים. שררה אווירת אהבה, ומה שההורים נתנו לי שום מיליארדר בסגנון של תשובה לא יכול לתת לי. את הגישה של הנתינה והאהבה העברתי לילדים ולנכדים, ואני מעביר לכל אדם שאני פוגש".

רומניה של אותם ימים השתייכה לגוש הסובייטי, ויהודים שהגישו בקשה לעלות לארץ ישראל לאחר שזו הוקמה, נקראו "סירובניקים". שמונה שנים עברו עד שמשפחת צין קיבלה אישור לעלות לישראל. כשהמשפחה הגישה את הטפסים, סולק האח חיים מלימודי השנה הרביעית בטכניון. יוסי, שלמד מכשור ובקרה בבית ספר להנדסאים, הסתיר את היותו סירובניק. "אבל לא כל דבר אפשר להסתיר", אומר יוסי, "התחילו לגייס את כולם, כולל נוער בגילי, בגלל המלחמה של ארה"ב עם רוסיה על קובה. היו לי שתי אופציות, אם אומר שהגשתי טפסים לעלייה, לא יגייסו אותי אבל יזרקו אותי מהלימודים או שלא אגיד כלום ואלך לחזית הקובנית. חיי היו חשובים לי יותר, הלכתי למנהל ואמרתי לו שהגשתי טפסים לעלות לארץ ישראל. הוא שתק רגע ואמר לי 'לך, תמשיך ללמוד'. עד עכשיו אני לא יודע אם הוא היה יהודי או שונא המשטר, אבל בכל אופן הוא לא מסר מידע, וכך הצלחתי לסיים את הלימודים. שישה חודשים לאחר מכן עלינו ארצה כל המשפחה". וכך, בשנת 64' עלתה המשפחה לבאר שבע ולמדה עברית באולפן בדימונה. "אני בא ממשפחה דתית, ימנית, בית"רית", מציין יוסי, "היינו בטוחים שנשרת את המדינה. רציתי לעבוד בכור הגרעיני בדימונה. הגשתי מועמדות, עברתי ראיון והייתי צריך לחכות לתשובה. במקביל פניתי למפעלי ים המלח, ומהם קיבלתי תשובה חיובית בו במקום. רק אחרי שחזרתי מהקרבות במלחמת ששת הימים, קיבלתי הודעה שהתקבלתי לכור, אבל אז כבר עבדתי בים המלח".

בצבא שירת יוסי בסיירת שריון. במלחמת יום הכיפורים נלחם בחזית הסורית, ולאחר מכן עבר הגדוד שלו אל תחת פיקודו של אריאל שרון. "עזבנו את תעלת סואץ אחרונים", הוא מספר. 35 שנה עבד יוסי במפעלי ים המלח, והתקדם לתפקיד מנהל מכשור. פעמיים קיבל את אות העובד המצטיין בבית הנשיא. "לכל אורך הדרך השתדלתי לעשות את הטוב ביותר. אהבתי לעבוד, קידמו אותי, והשארתי את אחת המערכות המתוחכמות בעולם. נשלחתי למספר מדינות, והייתי גאה להיות הישראלי שנולד בשואה".

מתי התחלת לספר את קורות משפחתך?
"לפני שלוש שנים עברתי קורס עדויות ב'יד ושם'. שם לימדו אותי איך להעביר את הנושא לנוער, לתלמידים ולמי שחפץ לשמוע. השנה השתתפתי ב'זיכרון בסלון' אצל משפחה מסלוניקי, הרציתי בבית הספר 'נועם' וב'ארזים'. זו פעילות שאני רואה אותה חשובה ביותר כדי לשמור ולזכור את מה שעבר עלינו במלחמת העולם השנייה. הגרמנים מנסים להשכיח מהעולם שהשואה קרתה. הם עושים הכול כדי לטשטש את הנושא, אבל גרמניה לא השתנתה. כשעבדתי כמנהל במפעלי ים המלח היו למפעל קשרים עם גרמניה. לא ניגשתי אף פעם לפגוש את הגרמנים. גם הוצאתי ציוד גרמני והחלפתי אותו באמריקאי, צרפתי, אנגלי, כל תחליף שווה ערך או אפילו יותר טוב כדי לא לפגוע במפעל ים המלח, כמובן, ובכלל רציתי שכל הציוד יהיה תוצרת הארץ".

לפני עשר שנים הגיע יוסי אל אשדוד בעקבות האהבה. מאז הוא פעיל ומתנדב בעיר, ותורם לגופים שעוסקים ברווחת אוכלוסיות חלשות וניצולי שואה. בנוסף, הוא צלם חובב, המרבה לתעד את אשדוד על גווניה ואנשיה, ולא רק. "אני משתדל לצלם אירועים הקשורים לימי זיכרון, ללוחמי ישראל מהשואה ומצה"ל. עד עכשיו צילמתי שלוש מיליון תמונות המאוכסנות בארבעה כוננים קשיחים. אהבת הארץ והנעשה בה מנחים את כל צעדיי בחיים, ואני מקווה שאמשיך ושהראש יפעל כדי שאוכל לתרום יותר ויותר".


אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל: ashdodonline1@gmail.com




כתבות שאולי יעניינו אותך

"נהג מונית היום זה חלטורה, זה משכורת רעב, זה סיכון חיים ובריאות"

צוות האתר

האשדודי שמשבש את המערכות של אויבי ישראל

משה סידי

פעילות מיוחדת לילדי גן חבצלת מטעם איחוד הצלה

משה אלבז