המשורר והמרצה ד"ר סמי שלום שטרית, מבניה הידועים של אשדוד, המטביע חותם גם במוסדות האקדמיה בארה"ב, ישתתף באירוע ה"פואטיכאן" ביום שלישי הקרוב (ה-7.6), במוזיאון אשדוד לאמנות. זו השנה השלישית לקיומו של "פואטיכאן", הנערך במסגרת אירועי פסטיבל מדיטרנה באשדוד, הפסטיבל הבינלאומי למוסיקה, קולנוע, אמנות וטעמים ממדינות הים התיכון. הערב יכלול מפגשי ספרות, שירה, קולנוע, מוסיקה ואמנות פלסטית, עם מיטב האמנים והיוצרים. בין האירועים: המופע "ג'יש" המשותף למוסיקאים אהוד בנאי, ג'ורג' סמעאן, סאלם דרוויש וגיל סמנטה, מייצג תנועתי בגלריות המוזיאון, שירת הגירה בסגנון ספוקן וורד וסיור בתערוכה החדשה "במקום במקום", מפגשים אישיים עם אבשלום קור, הבמאי דוקי דרור, אופיר טובול, בעל הבלוג "קפה גיברלטר", ועם סמי שלום שטרית שינחה את המפגש "אשדוד -ניו יורק, מרוקו- אשדוד". במפגש יקרא שטרית מספריו "שירים באשדודית", "יהודים" ו"זמן מרוקו", וידבר על הסיפורים שבין השירים, על חוויית הגלות והטלטלה שבדילוגים בין אשדוד, ניו יורק ומרוקו שבתווך. בין מולדות, בין הלשונות ובין הקולות, הצלילים והמראות שעיצבו את זהותו וכתיבתו.

ד"ר סמי שלום שטרית (56) נולד בעיירה בדרום מזרח מרוקו. כשהיה בן שלוש עלתה משפחתו לישראל, לאשדוד. הוא למד באוניברסיטה העברית בירושלים, באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, ופרסם מאמרים רבים בארץ ובעולם על החברה הישראלית, יחסים אתניים-מעמדיים, תרבות, חינוך והכיבוש הישראלי. שיריו תורגמו לשפות רבות. עד כה פרסם שישה ספרי שירה, האחרון שבהם, "זמן מרוקו" יצא לאור לפני כשנה. בשנות התשעים היה שטרית פעיל מרכזי בתנועות חברתיות-מזרחיות כמו "קדמה – למען חינוך עיוני שוויוני בישראל" ו"הקשת הדמוקרטית המזרחית". יחד עם אלי חמו יצר את הסרט התעודי "הפנתרים השחורים מדברים". הוא שימש כמורה ומחנך בבית הספר על שם רוגוזין בתל אביב, ואחר-כך מנהל-מייסד של בית הספר התיכון "קדמה" בשכונת התקווה. היה מרצה אורח באוניברסיטת ברקלי, עמית מחקר במרכז ללימודי דתות באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס וכיום מתגורר בניו יורק ומלמד בקווינס קולג'. הוא גם מלמד לפרקים במחלקה לאמנות הקולנוע והטלוויזיה במכללת ספיר.
"אני הולך וחוזר", הוא אומר, "מאז שהתחלתי ללמד כפרופסור, כמעט עשור, הבסיס שם ופה אני נמצא כמה שרק אפשר. הייתי כאן בשבתון, ובדרך כלל אני מלמד במכללת ספיר בחורף. בשנה הבאה אלמד כל השנה".

עד כמה שונה אשדוד של פעם מאשדוד של ימינו?
"אשדוד של היום זה עולם אחר. נסי לדמיין את אזור א' ולמטה ב', וזהו. באזור ב' יש עירייה ושני בתי קולנוע, 'דגון' ו'אסתר', יש נמל קטנצ'יק ובעיקר מרוקאים. השפה ברחוב, בבתי הקפה, מרוקאית. הקונצרטים על במות בתי הקולנוע הם של זמרים מרוקאים. אשדוד שאני גדלתי בה הייתה כמו כפר. כשקוראים את השירים יכולים לראות פרצופים ואנשים. בשכונה האנשים לא נעלו את הדלתות, והם השאירו אותן פתוחות לרווחה. כולם היו בחוץ, במיוחד בקיץ, שום דבר עדיין לא היה ממוסד. לא חוגים, לא מתנ"ס, בקושי מגרש כדורגל. היתה חורשה שקראנו לה 'היער'. היא ממוקמת ליד בית המשפט, שלא היה קיים אז. אבא של חיים רביבו היה מאמן אותנו בכדורגל. לפני שנה יצא לאור הספר 'זמן מרוקו', וגם שם כתבתי על אשדוד. זו הסתכלות לאחור, לא תמיד הכתיבה היא על היום. אני לא אומר שהיה פחות או יותר טוב, זו הייתה אשדוד אחרת, מאוד אינטימית, קטנה ובהלם. אנשים לא יודעים איפה נחתו, לקח קצת זמן… והדבר שהיה מאוד בולט זה הסולידריות החזקה שהייתה בין האנשים".

אתה חי על קו אשדוד, ניו יורק, מרוקו. היכן נמצא הבית?
"הזמן עשה לאשדוד טוב, אמנם יש קצת ריחוק של עיר גדולה וכל אחד מחפש את הבועה שלו, אבל אני גר בי"א ומסביבי אנשים שגדלו איתי מילדות, וזה תענוג לראות שהם נשארו באשדוד, ולכן אשדוד היא בית מבחינתי. גם כשאני בחו"ל, אני תמיד חוזר הביתה. בכל מקום אחר יש תחושת זרות כלשהי, למרות שלמדתי בירושלים, בתל אביב, בניו יורק, ואין לי בעיה להסתדר בכל מקום. גם ילדיי שגדלו באשדוד והתפזרו, כשבאים לבקר אותי, עבורם זה הבית, הכל מוכר".

גם ערים אחרות מופיעות בשיריך?
"אדם כותב על סביבתו, על מה שמשפיע עליו. כתבתי גם הרבה שירים על ניו יורק, 'שירים גולים'. בספר 'זמן מרוקו' יש שירים על חידוש היחסים שלי עם מרוקו. אני נוסע לשם הרבה, לפחות פעם בשנה. וזה עוד מקום, לא בית כמו אשדוד, אבל תחושה של עוד מולדת, אבני דרך לתרבות העתיקה של המשפחה שלי. יש סיפורים קדומים מהמראות, מהאנשים שסביב, השפות, הצלילים. המרוקאית נמצאת בתוך השירים שלי כל הזמן. זה הזמזום שאני שומע מאז שהייתי ילד, וזה נוכח בשיריי. אפשר להרגיש שאני חי את העולם הזה. 'שירת הבקשות', 'פיוטים', מוסיקה אנדלוסית. היום זה יפה לראות את התזמורת באולם קונצרטים גדול, אבל מבחינתי זו הילדות שלנו, שלי, של ד"ר יחיאל לסרי, של מוטי מלכא. זה תענוג לראות שזה תופס מקום מרכזי בתרבות, וגם אצל הצעירים".

יש יותר קבלה של תרבות מהמזרח?
"לא מעניין אותי שמישהו אחר יקבל אותי, סקוטי או בריטי או מישהו שגר בתל אביב. אותי מעניין שיש לזה מקום בישראל, והכוונה שהמדינה מכירה בזה. המדינה חייבת להכיר ולממן באופן שווה, וזו הצלחה גדולה שאנשים הביאו את המדינה להכיר בתרבות ובמוזיקה, כמו שמכירים במוסיקה קלאסית, בבלט, ובהרבה דברים יפים כמו אופרה, שאני אוהב ללכת לראות בנייו יורק. היופי הוא שמכירים בזה כתרבות ישראלית בקצב הולך וגובר, גם בתרבות עירק, פרס, צפון אפריקה ועוד מקומות ממזרח. אני לא צריך שהשכן יאהב את המוסיקה שלי, אבל אם ועד הבית מחלק תקציב, גם אנירוצה להיות בפנים, וועד הבית זה משרד התרבות".

כיצד אתה רואה את ההתפתחות באשדוד בתחום התרבות?
"אשדוד היום הפכה להיות בירת תרבות. אין ספק שהיא מציבה אתגר מתמיד למדינת תל אביב. אשדוד היא הדבר הישראלי, שנולד פה ומתוך פה. תל אביב מנסה להיות עוד כרך בסגנון מערב, ואילו אשדוד היא מכאן, ממה שנוצר פה, וזה מה שמרתק. הישראליות מנוסחת ומעוצבת פה כאלטרנטיבה וגיוון".

אֵלֶּה שְׁמוֹת (מתוך הספר "שירים באשדודית", הוצאת אנדלוס)

וְהָיוּ לָנוּ שֵׁמוֹת עִם רֵיחַ חוּס לָאָרֶס:
אָלֶן, וְיֵה אָלָמֵזוֹ.
וִיט.
זָ'קִי, תְלֲע אְלדָר,
דְרְ'יָה.
וְהָיָה בֶּבֶּר עִם גּוּפָהּ מְשֻׁלֶּשֶׁת
וּפַּטְרִיק וְז'וֹז'וֹ וְדֶדֶה.
לַבָּנוֹת הָיוּ שְׁמוֹת פַּעֲמוֹנִים:
בְּרִ'יזִ'יט, אָלִיס, מִישֶׁל
ז'וֹרְזֶ'ט וְאָנֶט.
וְהַמּוֹרָה רָשְׁמָה לָנוּ בַּיוֹמָן שְׁמוֹתֵינוּ עִבְרִיִּים:
אִילָן, יַעֲקֹב, אַבְרָהָם,
דָּוִד וְעַלִּיזָה, זֶהָבָה וְחַנָּה.
כְכְכְכְ … יַעֲנִי בָּאָה לַגִּיד לָנוּ.
יָדַעְנוּ.
אֲבָל הִתְעַקַּשְׁנוּ
עוֹד קְסָת נִיחוֹחַ חוּס לָאָרֶס
לִפְנֵי שֶׁיּדֹּם צִלְצוּל הַפַּעֲמוֹנִים:
סָמִי, מִימִי,
רָ'שֶׁל, מַרְדוֹשֶה…
1998