סבא אריה: הילד שנולד אל התופת

סבא אריה, הילד שנולד עם פלישת הנאצים למערב אירופה, ממשיך עד היום לאסוף תיעוד ועדויות על קורות משפחתו
צוות האתר | יום חמישי - 05/05/16 - 11:40
סבא אריה: הילד שנולד אל התופת

ילדי אשדוד המתאמנים באמנויות לחימה במתנ"ס תקוותנו ובמתנ"ס עם שלום, קוראים לו "סבא אריה". כך גם תמצאו אותו בפייסבוק. אבל אם תשאלו את ותיקי אשדוד האם הם מכירים את אריה ארון, הם ישיבו בשלילה. הם מכירים את שארל ארון שעבד באקרילן. כדי להבין איך שארל הפך לסבא אריה, צריך לחזור אחורה, אל ימי מלחמת העולם השנייה, וזאת עושה סבא אריה בפני כל קהל שמוכן לשמוע את סיפור ההצלה שלו. צ'רלס (שארל) ארון, בן בכור למרסל וסילביה, נולד בעיר שרלואה בבלגיה במרץ 1940, כחודש וחצי לפני כניסת צבא גרמניה הנאצית לצרפת ולארצות השפלה. משפחות הוריו הגיעו אל בלגיה בתום מלחמת העולם הראשונה. אמו נולדה בפולין, ואביו נולד ברומניה, בן זקונים למשפחה בת חמישה ילדים. סבו של שארל, שהיה חייל בצבא האוסטרו-הונגרי, ולא הייתה לו נתינות רומנית, נשלח בתום המלחמה למחנה עבודה ומצא את מותו. סבתו החליטה להגר לארה"ב. היא מכרה את רכושם, והגיעה אל השגרירות האמריקאית באנטוורפן, בבלגיה, אך זה היה מאוחר מדי. מכסת האשרות נגמרה, והיא נשארה שם עם ילדיה.

מרסל התחנך בבלגיה, ואף ידע את השפה ההולנדית על בוריה, דבר שעזר לו להשיג תעודות מזויפות דרך המחתרת היהודית, כאשר בשנת 42' החלו לגרש את יהודי בלגיה למחנות ריכוז. במשך שנתיים חיה המשפחה בזהות שאולה. האב, מרסל ארון, הפך ל"ון דר ורק" וצ'רלס – שארל הקטן הפך ל"פייר", שכולם קראו לו "פיירו". בינואר 44' נעצר האב על ידי הגסטאפו, נכלא בכלא המקומי, ונשלח לאושוויץ. שארל-פיירו, אמו ואחותו רחל, הצליחו להימלט ונלקחו תחת חסותה של המחתרת הבלגית היהודית. את מה שעבר עליו על בני משפחתו ליקט ואסף משיחות, מעדויות וממסמכים שמצא.

"אבי היה בטוח שהלשינו עליו", מספר סבא אריה על הרגע שבו אביו נעצר, "יצאנו לטיול של יום ראשון, ולפתע נעצר רכב ומתוכו יצאו שני שוטרי גסטאפו גרמנים. היה לו כסף בכיס, הוא נתן לאימא, והיא מיד ברחה איתנו אל מקום מפגש של המחתרת. במשטרה חקרו אותו והיכו אותו. אחרי חמש שעות הוא תיאר לעצמו שכבר עבר מספיק זמן לאימא לברוח, ואז הוא הודה שהוא יהודי. לקחו אותו לכלא מקומי, הוא שהה שם שלושה חודשים עד ששלחו אותו לנקודת הריכוז בעיר מכלן. בינתיים במחתרת, שנקראה 'הוועד היהודי להגנה' הייתה מחלקה מיוחדת לטיפול בילדים. הפרידו אותי מאמי ומאחותי, והגעתי לכנסיה אל כומר שהשתייך למחתרת. נשארתי אצלו עד שמצאו לי משפחה מאמצת". וכך מצא עצמו שארל, שנקרא עכשיו פיירו, חי בביתם של ז'אן וג'ן לקוק.

קראת להם אבא ואימא?
"קראתי להם 'סנדק' ו'סנדקית', בצרפתית זה פארן ומארן. ב-1970 הם הוכרו כחסידי אומות העולם. הסנדקית מארן, עזרה לי בהשלמת הזיכרונות מהיום שהגעתי לביתם, במאי 1944, כחודש לפלישה של בנות הברית".

הזיכרון הראשון: הפצצות של בעלות הברית
צבאות בעלות הברית המערביות עמדו בפני פלישה לנורמנדי, והם הכינו את השטח. לילה אחד הם הפציצו בבלגיה מקום שהיווה צומת תחבורה מרכזי לנאצים, עם הצטלבויות של רכבות. הם סימנו על המפה שטח, מעין ריבוע, ושלחו 500 מטוסים, למה שנקרא "הפצצת שטיח". אירועי הלילה הזה הם הזיכרון הראשון של סבא אריה, שהיה אז בן ארבע. "זה התחיל בחצות, והתעוררתי עם כאב כי לחץ לי משהו בחזה", הוא מספר. "בגלל ההפצצות מארן לקחה אותי על הידיים ורצה מחוץ לבית לבונקר שניצב מעבר לשטח הגינות של הבתים, שנבנו כשורה ארוכה. מעבר לבונקר הייתה תעלת מים ששימשה למעבר אניות. היא נבנתה עוד בימי נפוליאון. כשהגענו לחצי הדרך, נפלה פצצה לתעלה, וזה מה שהציל אותנו, אחרת היינו נהרגים. מארן זרקה אותי לאדמה ונשכבה עליי. הרגשתי לחץ בחזה כי בעצם שכבתי על אבן.

התחלתי לבכות, היא חשבה שאני פוחד, עד שהבינה מה קורה, ואני זוכר שאני מסובב את הראש לשמיים, ורואה מעל הגגות שחור ומשהו לבן יורד לאט לאט. מטוס אחד נפגע והטייס צנח ממנו, וזה היה הדבר הלבן שראיתי. אלה הזיכרונות הראשונים שלי. שנים לאחר מכן היא סיפרה לי שאותו טייס צנח קרוב לשטח המחתרת, שהסתירה אותו ועזרה להבריח אותו. זיכרון נוסף מאותה תקופה היא שאני מתעורר בידיים של הבת שלהם, ז'קלין, היא הייתה מבוגרת ממני בתשע שנים, והיא שמה את היד שלה על הפה שלי, ואומרת לי לשתוק. על הקיר אני רואה עיגול של זרקור. מארן סיפרה שבאותו הלילה הגרמנים חיפשו אנשי מחתרת, אבל היא חשבה שהייתה הלשנה ובאים לחפש יהודים".

הם לא פחדו שילשינו עליהם?
"בבית הראשון בשורה גר שכן שהיה משתף פעולה. כולם ידעו את זה. הם אמרו שאסור לי להגיד שאני יהודי, והייתי חוזר כמו תוכי: 'אני יתום, ההורים נהרגו בהפצצה והבית ליד הגשר נהרס'. הם אמרו לי בפירוש לא לדבר עם השכן. כשהייתי רואה אותו בחצר, הייתי עושה אחורה פנה. כמה ימים אחרי השחרור הוא נעלם. סביר להניח שסגרו איתו חשבון".

sabaarie2

איך נודע לך שנגמרה המלחמה?
"אני זוכר טוב מאוד את יום השחרור. הייתי קצת חולה, התקררתי, וישבתי ליד תנור הפחם בבית. זו הייתה שעת צהריים, והיה הרבה רעש מחוץ לדלת. יצאתי החוצה, מול הבית הייתה כיכר, וליד הבית בפינה אני רואה ג'יפ ושני חיילים אמריקאים מחלקים סוכריות ושוקולד. מי לא יוותר על זה? התחלתי ללכת, ואז שמעתי את מארן צועקת 'פיירו! הביתה!' חזרתי פנימה, והיא הביאה לי את הממתקים".

הכול אודות אבא
בזמן ששארל-פיירו שהה אצל משפחת לקוק, נשלח אביו למחנה הריכוז אושוויץ. "אבא היה במשלוח הלפני אחרון לאושוויץ, משלוח 26, ומספרו בטרנספורט הזה היה 337. במהלך השנים, והרבה בזכות האינטרנט, למדתי עוד ועוד פרטים. גיליתי שהיה ניסיון אחד לעצור את המשלוחים. הניסיון הזה קרה במשלוח של אבא. שלושה יהודים הצליחו לעצור טרנספורט רק עם אקדח טוטו של 6 מ"מ. היהודים התחילו לברוח מהרכבת, והגרמנים ירו בהם. רבים נהרגו. אבא לא הצליח לברוח מהרכבת, והגיע לאושוויץ. הוא ירד לרמפה, עמד בסלקציה ואמר בגרמנית לקצין שהוא בעל מקצוע, שהוא רפד. הקצין שאל אם הוא יודע לרפד עור, ושלח אותו לרפד את הרכב שלו". סבא אריה מוציא מאחד הקלסרים צילום של רשימה בכתב צפוף, שנכדתו שרון השיגה מהמוזיאון באושוויץ, ובו נרשם כי מרסל ארון, מספר B3453, עבר ניתוח הרנייה, "קילה". "לאבא היה חבר מאותה העיר, והוא עבד במחסן. הוא הצליח לזייף ולהפוך את הספרה 1 ל-4, וכך נרשם כאילו סיפק ארבעה בקבוקי שנאפס ולא אחד. בשלושת הבקבוקים הוא השתמש בשביל לתת לאבא לשתות, לעשות חיטוי, וגם לתת לרופא בקבוק אחד".

מוזר לשמוע שלא רק טיפלו ביהודי שחלה אלא אף אפשרו לנתח אותו?
"היה רופא יהודי יוגוסלבי שטיפל בחולים, ברשימה שנכדתי צילמה כתוב במי טיפל, באיזה תאריך ומה הייתה הבעיה הרפואית. אבי עבר ניתוח באוגוסט 44' ואחרי יומיים במרפאה חזר לעבודה".

כאשר שוחרר מאושוויץ, עשה האב את דרכו דרך רוסיה למרסיי, ומשם לבלגיה, אך למרות שהמלחמה תמה, החיים לא חזרו למסלולם. שארל-פיירו נשאר אצל משפחת לקוק, וכשהיה בן שש, לקח אותו אביו והעביר אותו לטיפולם של השכנים מלפני המלחמה. שארל שהה אצלם שנתיים. הוא הלך לבית הספר, לכיתה א' וב', ובשנת 48' שוב חזר לגור אצל משפחת לקוק. "גרתי אצלם עוד שנתיים, והייתי כמו הבן שלהם", הוא מספר. "הם אמנם היו נוצרים אדוקים, אבל פעם בשבוע היה מגיע רב מבריסל ללמד אותי יהדות. אחרי כמה זמן הם עברו למקום אחר, וניהלו פאב שכונתי. שם למדתי לירות בחץ וקשת. הייתי יהודי בתוך הגויים, הסביבה ידעה, ולא עשו מזה עניין. כשמלאו לי עשר, אבא שוב היה יכול לטפל בי וחזרתי אליו. הייתי איתו עד גיל 19, ואז התגייסתי.

היה אז בבלגיה שירות צבאי חובה למשך שנה. בגיל 20, אחרי שהשתחררתי מהצבא, הייתה שביתה גדולה ולא יכולתי לעבוד. אבא כבר ביקר בישראל, והחלטתי גם לבוא. קניתי כרטיס לאונייה 'תיאודור הרצל', שיצאה ממרסיי. ירדתי בחיפה, ומאז לא זזתי. אחר כך אחותי התחתנה וגיסי עזר לי להגיע לקיבוץ חצור. שם באולפן הכרתי את נלי רעייתי. בני נועם נולד בקיבוץ, בשנת 63' הגענו לאשדוד, ובתי ברכה נולדה ב-66'. ילדיי הקימו משפחות באשדוד. יש לי חמישה נכדים שכולם חיילים".

אביך לא עלה לארץ?
"הוא המשיך את חייו בפיניקס, ארה"ב, שם גם נפטר לפני מספר שנים. הוא היה מגיע פעם בשנה שנתיים לבקר, הוא הגיע לבר מצווה של נועם, עם מארן, שכבר הייתה אלמנה. עלינו לירושלים והיא נטעה עץ ביער חסידי אומות העולם. שנה לאחר מכן היא נפטרה".

שמרת על קשר עם משפחת לקוק?
"בוודאי. אני הסנדק של נכדם פטריק. ז'אן, הסנדק שלי, שהיה כורה פחם נתן לי למזכרת את המנורה ששימשה אותו במכרה. הכורים היו תולים מנורה מיוחדת על הצוואר, וכשהגיעו למקום הכרייה היו תולים אותה. הוא נתן לי אותה בשנת 65', כשנסענו אליו אני נלי ונועם לחודש".

שאלת אותם למה הם החליטו להסתכן ולהציל ילד יהודי?
"כשמארן באה לבר מצווה של נועם, נלי שאלה אותה למה היא עשתה את זה, ומארן אמרה 'אנחנו הנוצרים מאמינים באלוהים אחד, והאמונה היא שכולם שווים מול אלוהים".

סבא אריה הוא הסבא טוביה של ילדי אשדוד
אולי אינכם זוכרים, אך לעולים רבים שהגיעו בשנותיה המוקדמות של המדינה, עברתו את השם הפרטי ולעתים את שם המשפחה. משהו דומה קרה לשארל הצעיר. אמנם זה לא נכתב בתעודת הזהות, אך הפך לחלק בלתי נפרד מזהותו. "מי שהייתה אחראית באולפן אמרה לי ששארל זה שם לועזי. ומכיוון שאני אוהב לדבר, היא קראה לי 'לייבלה', וביידיש 'לייב' זה אריה. היא החליטה לקרוא לי אריה. ותיקי אשדוד מכירים אותי כשארל, אבל כשנולדו הנכדים כלתי התחילה לקרוא לי סבא אריה, ואימצתי את השם הזה. גם בפייסבוק אני סבא אריה, וכך גם עבור הילדים שפוגשים אותי כעוזר מאמן בחוג MMA". מזה שלוש שנים שסבא אריה עוזר מאמן של עומר לוי במתנ"ס תקוותנו ובמתנ"ס עם שלום, והוא עושה זאת בהתנדבות מלאה.

מה הקשר שלך לאמנויות לחימה?
"בגיל 16 שיחקתי כדורגל, אבל גם אהבתי היאבקות חופשית והתאמנתי. יום אחד הנכד הבכור שלי, אלעד, התחיל ללכת לחוג ג'ודו של לאון קוטלר. לקחתי אותו לאימון, ולאון שאל אם אני יכול לעזור לו. ככה התחלתי. אחרי מספר שנים עברתי דירה אל מול מתנ"ס תקוותנו. שם היה גדי בן זימרה, נגשתי אליו, סיפרתי לו שיש לי רקע ועד היום אני עוזר למאמן".

מתי התחלת לספר את מה שעבר עליך ועל משפחתך?
"זה התחיל עם הנכדים. פחות או יותר לפני 11 שנה, כשהנכד הראשון שלי, אלעד, היה תלמיד בית ספר וסיפר את הסיפור שלי, המנהלת לקחה אותי לכל כיתות ו'. לאחר מכן, כשהאחיות התאומות שלו היו בכיתה ו' שוב הגעתי וסיפרתי. אני גם חבר במועדון ניצולי השואה עמי-חי, והרבה פעמים מגיעות מורות ושואלות מי מוכן לבוא ולספר. לפני שבע שנים השתתפתי בפרויקט של עזרא ועירית דגן, 'תיאטרון עדות', עם עוד שמונה ניצולי שואה וקבוצת תלמידי כיתה ט' ממקיף ז'. בשנה שעברה הנכדה שרון הפגישה אותי עם חיילים וקצינים בבה"ד 6, והשבוע אני מתארח בביתה של מיכל אלקיים מוועד מקיף ט' במסגרת פרויקט 'זיכרון בסלון'. יש חשיבות לספר וזו חובה לזכור. אני בעצמי כל הזמן מחפש עוד חומרים וקורא על הנושא".