אחד הדברים שאנחנו אוהבים בעיתון "המגזין" הוא להתגאות בתושבי העיר ולפרגן להם, ובמקרה הזה קיבלנו הזדמנות כפולה. רס"מ אייל בן שימול (36) ורעייתו רס"ר הילה בן-שימול (34), גדלו באשדוד, הכירו בזמן שירותם הצבאי, הקימו בית בעיר, וכיום הם הורים לתאומות דורין ונועה, בנות השמונה. לצד טיפוח המשפחה, הם מסורים לתפקידם הצבאי. הדרכים בקריירה הצבאית של השניים הצטלבו לא פעם.

זה התחיל, כאמור, כחיילים בשירות סדיר. כשאייל התגייס לצה"ל הוא שירת תחילה כנהג יחידה, ובהמשך שימש כעוזר מפקד המחנה. הילה הייתה מש"קית משמעת אצל אותו מפקד. לאחר מכן, אייל יצא לקורס נגדי יחידות, ולפני קצת יותר מעשור הפך לרס"ר משמעת. הוא שירת בירושלים, בבקעה, והיום הוא משרת ליד אילת כרס"ר משמעת בגדוד קרקל. הגדוד עוסק בפעילות מבצעית באזור הדרום, בדגש על גבול מצרים. בתפקידו אייל אמון על שגרה ומשמעת של הגדוד.

רס"ר הילה בן שימול, קצינת כוח אדם וסגל מילואים בפיקוד העורף מחוז מרכז, היא דור שלישי בעיר. סבא וסבתא, אברהם ואליס עמר, היו ממייסדי אשדוד. בתחילת הקבע, המשיכה הילה לשרת לצד אייל באותו בסיס, ולאחר מכן עברה בסיס. אל תפקידה בפיקוד העורף הגיעה לפני שש שנים, ובו היא מלווה את קצינות הקישור מיום גיוסן, ובונה כוח מילואים בשגרה שיהיה מוכן לזמן חירום.

אייל, מה מיוחד בתפקיד שלך?
"אני מרגיש שליחות. יש לי זכות לחנך חיילים, מהרגע שהם מגיעים כאזרחים, כטירונים ועד שהם משתחררים. למחלקה שלי מגיעים חיילים שקשה להם להסתגל למסגרת הצבאית. המפקד שולח אותם כד שאחדיר בהם מוטיבציה ומשמעת עצמית, כך שיסיימו את השירות הצבאי וישתחררו כאזרחים מוצלחים. מגיעים אלי חיילים ממשפחות הרוסות, שאין להם כתף תומכת, אין אבא ואימא שיכולים ללוות אותו בשירות הצבאי או בקשיים שהוא נתקל בהם, ואני משמש לו כאבא, למרות גילי, ומכוון אותו לאזרחות".

יש חיילים ששומרים איתך על קשר?
"כן, יש הרבה. יש כאלה שהיו אצלי בבית, יש חיילים שכבר 15 שנה נמצאים איתי בקשר, מתקשרים בחגים ובימי הולדת. זה הסיפוק".

לפני שלוש שנים קיבל אייל אות הצטיינות מהרמטכ"ל. "אנשים שלא הצליחו, מגיעים אליו. אם לא יצליחו להשתלב אצלו, משחררים אותם מהצבא", מספרת הילה, "אייל מחזיק אותם בשיניים. גם כשהוא מגיע הביתה, הוא כל הזמן בטלפון, מטפל בהם. הוא נותן את כל הלב. יש הורים שבאים להגיד לו תודה כי בזכותו הילד סיים את השירות". אייל מגיע הביתה בסופי שבוע ולפעמים בימי שלישי לאפטר. איך מסתדרים? "אמי וחמותי עוזרות המון", אומרת הילה, "גם בשגרה וגם אם זה בזמן מבצעים, כשכל אחד מאיתנו בבסיס והעיר מופגזת, והבנות מטיילות בין הסבתות. הבנות, כמובן, מתגעגעות. זה לא מוצא חן בעיניהן שאבא לא בבית. הן יודעות שבימי שלישי אבא מגיע, והן מחכות לו. אם הוא מספיק, הוא מוציא אותן מהצהרון".

במבצע "צוק איתן" הייתה הילה אחראית על גיוס מילואים בסדר גודל נרחב, ועשתה ימים כלילות במסירות רבה. לפני שנה גם הילה קיבלה את אות הצטיינות הרמטכ"ל. "אות ההצטיינות הזו מגיעה לאימא שלי ולחמותי שעזרו. בלי המשפחה לא היינו מסתדרים, לא היינו שורדים בלי העזרה מהבית, התמיכה וההבנה. לא אני ולא הוא. נכון שאני משרתת בבסיס פתוח, אבל לא כל יום אני חוזרת בארבע הביתה. הרבה פעמים אני מגיעה בשעות מאוחרות הביתה, והבנות נשארות אצלן או שהן באות אלינו".

מה היה פרק הזמן הארוך ביותר שבו לא התראיתם?
"בתקופת 'צוק איתן' לא ראינו בית ולא אחד את השני. הילדות היו לסירוגין אצל הסבתות, ואנחנו בבסיס. גם לאחר גיוס אנשי המילואים, העבודה לא תמה. צריך לבדוק שכולם בסדר, יש עוד דברים לנהל. 'צוק איתן' היה פרק זמן הכי ארוך שלא ראינו אחד את השני, אבל מה שהפך את זה ליותר משמעותי זה הילדות. לפני שנולדו הבנות היו תקופות שלא התראינו, אבל זה אחרת לגמרי".

מישהו מכם חשב לפרוש מהמסגרת הצבאית?
"שנינו רואים בתפקיד שלנו שליחות. אם לא הייתי רואה בזה שליחות, לא הייתי נשארת בצבא. זה לא קל כאשר שני בני הזוג הם אנשי קבע, אבל חשוב לחנך את דור העתיד של המדינה. במסגרת הצבאית הם מתבגרים בהרבה מובנים ולומדים הרבה. חשוב שייתנו למדינה כמה שהם יכולים. בשביל אייל, הגדוד הפך למשפחתו השנייה. הוא 'אבא' של החיילים".