"הפרינט לא מת", כתבו השבוע לאחר שהוכרזו כל הזוכים בטקס האוסקר, והסרט "ספוטלייט", על התחקיר ההיסטורי של עיתון הבוסטון גלוב זכה בפרס הגדול של הלילה: הסרט הטוב ביותר. רבים מנסים להספיד את העיתונות המודפסת, "הפרינט", ומצביעים על העיתונות החדשה: אתרי האינטרנט והאפליקציות שמביאות את המידע עד לפתח האגודלים שעל מסך הטאצ' בסמארטפון.

אבל באשדוד, לעניות דעתי, תקשורת ההמונים החדשה והישנה זקוקות זו לזו ומחזקות זו את זו. כל עוד ישתרכו תורים בבוקר יום שישי בתחנת הדלק "גל ראשונים", כדי לקבל את עיתוני סוף השבוע, המקומונים ואולי איזה שבועון או ירחון ארצי, הפרינט לא מת. כל עוד קוראים ימשיכו לבקש מאיתנו "להכניס תמונה" למדור הרכילות "צהוב", אף על פי שהם העלו אותה לפייסבוק שלהם ולאינסטגרם, הפרינט לא מת. כל עוד אנשים יספרו לי על המשוב שהם מקבלים אחרי שהתפרסמה עליהם כתבה, סימן שהפרינט לא מת, ויותר מכך, הוא לא יכול להפסיק לחיות.

הגעתי אל עיתון "המגזין" בשנתו הראשונה. הייתי בגיליון הראשון, בתהליך שקדם לו, בליקוט הכתבים, רובם צעירים, שלמדו ללכת תוך כדי תנועה, ועברו מעין סדנת עיתונות אצל אייל בן שמחון, שהמטיר את משנתו. איך לכוון לרגש של הקורא: לשמח, לעצבן, לרגש או להכעיס, העיקר שלא יישאר אדיש. איך לכוון לטעמו של הקורא, גם אם הוא אינו לטעמי. "את אולי אוהבת קצפת, אבל אם תשימי אותה בחכה לא תצליחי לדוג", הוא אמר לי.

חזרתי אל המגזין כ-500 גיליונות לאחר שחגג יום הולדת בפעם הראשונה, אל בית ישן ומוכר, אל צוות שרובו התחלף מאז אותם ימים, אבל ללא כל צל של ספק, זהו צוות אוהב ותומך, כפי שנוכחתי לדעת בחודשים האחרונים עת התמודדתי עם מחלה לא קלה.
להרבה אנשים שאינם גרים בעיר יש סטיגמה על אשדוד כעיר גברית, כזו שמורכבת מעובדי נמל ומאוהדי כדורגל. אני שמחה להיות צלע נשית בין כותבים מהמין השני, וביחד עם העורך שי מלול, חשוב לנו לתת במה לנשים אשדודיות, נשים מוכשרות ומעוררות השראה בקנה מידה ארצי, ולא רק מקומי.

אני נפעמת בכל פעם מחדש לפגוש אמנים ויוצרים בני העיר, ששמם חוצה לא רק את גבולות הארץ אלא אף את גבולות היבשת. יש לנו בעיר הון אנושי משובח ואיכותי, וכל עוד יהיה באפשרותי, ניתן להם את הבמה בעיתון "המגזין". יש לנו עיר נהדרת, מוסדות חינוך מצוינים, מסעדות מעולות וחיי תרבות עשירים. נכון הדבר, שמי שנמצא בתחום התקשורת נחשף גם למכוער ולמלוכלך, אבל אני מנסה בשלב זה של חיי לחפש את הטוב והיפה. לפרגן זו לא מילה גסה, ולהיות "לוקאל- פטריוט" זו לא בושה.
שי, שרה, שלומי ודרור, מילכה, פבל, איילת, לירון, אתי ונתנאל שותפי לחדר, אני מאחלת לנו שנים רבות של עשייה, של צחוק מתגלגל שרק עבורו אני מחכה לימי רביעי, ושמידי שבוע נוכל לספק לקוראים מוצר מגוון ומעניין שמסקר את החיים באשדוד בתחומים השונים.