טוראי קים בלאנק (18 וחצי) התגייס לפני כחודשיים לשרת בגולני. לכאורה מדובר בעוד צעיר אשדודי, שנמנה על חייליה הקרביים של העיר, אך לא כך הדבר. לפני כשנתיים, נפטר אביו בנסיבות טראגיות, ואמו החליטה לעזוב לארה"ב. "נולדתי בארץ, בבאר שבע, וכשהייתי בן שנה הגענו לאשדוד. ההורים שלי נורא רצו לגור כאן", מספר קים. "למדתי במקיף ז', ובכיתה י"א, כשאני לקראת הבגרויות, אבי נפטר. הייתי שקוע בלחץ של הלימודים והבנתי שיש משהו לא בסדר, אבל הייתי מרוכז בבגרויות. נותרנו אמי, אני ושני אחיי הקטנים. אחי היה אז בן 11 ואחותי בת 10".

בתקופת האבלות החליטה האם לעזוב את הארץ לארה"ב. קים מספר כי היה לאמו היה קשה לחזור לשגרה. "לכל מקום שהלכה, זה הזכיר לה את אבא", הוא אומר, "ומכיוון שיש לנו חברים וקרובי משפחה בפילדלפיה, היא החליטה לעבור לגור שם. אני חושב שעבורה זו הייתה החלטה נבונה לצאת לחיים חדשים, זה הקל עליה, אבל אני התנגדתי ולא רציתי לעזוב".

מה חשבו האחים שלך על המעבר לארה"ב?
"האחים לא חשבו על זה כל כך, רק אני התנגדתי, כי הייתי בתקופת בגרויות, רציתי לסיים את בית הספר, ולהתגייס לצבא. רציתי לתרום, והרגשתי שזה הדבר הנכון לעשות. היו הרבה ריבים ביני לבין אימא כי היא החליטה שגם אני רוצה לעבור, אבל בסופו של דבר היא כיבדה את ההחלטה שלי, והבינה שזה מה שאני רוצה".

ואכן, האם והאחים עזבו את הארץ. קים התגורר לבד בבית במשך חודש וחצי, ואז עבר לגור אצל סבו וסבתו מצד אמו, אף הם תושבי אשדוד. "הייתה לי חברה שעזרה לי הרבה", הוא מספר על התקופה שחי בגפו, "סבא וסבתא וחברים, הייתה לי הרבה תמיכה, ואחר כך עברתי לגור אצל סבא וסבתא ועד עכשיו אני איתם. בפסח טסתי לארה"ב לביקור בן שבועיים, אני מדבר עם אימא הרבה, וגם הצבא יאפשר לי לטוס במהלך השירות".

למה דווקא גולני?
"הייתי נעול על גולני, רציתי קרבי ומשמעותי. החברים שלי אמרו לי שזה יתרום לי, שזה יעזור, שגולני יחידה ממש טובה. הרבה מדברים עליה, ויש לי מישהו במשפחה שהיה קשור לגולני, וגם הוא סיפר לי הרבה דברים. אני שמח שבאתי לפה, אני לא מצטער. גם אחי רוצה להתגייס כשיגיע לגיל 18, בזכות הסיפורים שאני מספר לו. אני מקבל בצבא דברים שממלאים חוסר, שרק עכשיו אני מבין שהיה לי אותו. הגעתי למקום שעוטף אותי כמו משפחה. המפקד דואג לי, החברים שהכרתי כאן תמיד עוזרים ותומכים ונמצאים לצדי, לאט לאט הם משלימים את מה שחסר לי, ואני מאמין שמצאתי חברים שיישארו איתי לכל החיים".

היום (חמישי) מתקיים טקס ההשבעה של הטירונים. למי שאינו יודע, ההכשרה נמשכת שמונה חודשים, וכוללת ארבעה חודשי טירונות וארבעה חודשי אימון מתקדם. במהלך הטירונות, אחרי כחודשיים וחצי, נשבעים החיילים אמונים בטקס בכותל המערבי. אל הטקס יגיעו הסבא, הסבתא והדודים. "לאימא אין אפשרות לבוא לביקור, זה קשה גם בשבילה. היא צריכה להמשיך את חייה שם, היא עסוקה, האחים הקטנים לומדים בבית ספר, היא צריכה לגדל ולפרנס אותם", הוא מסביר.

יצא לך לשוחח עם אביך על השירות הצבאי?
"יצא לי לדבר איתו. הוא אמר לי שזה יכול לבגר אותי, שזה יכול לתרום לי בחיים. הייתי קשור אליו מאוד, הוא היה בשבילי הכול, אבא, אימא, אח, במובן מסוים להיות בארץ זה גם להיות לידו. זה משפיע עלי מאוד. הייתי מאוד קרוב לאבא שלי, היה בינינו קשר מאוד מיוחד, אבל נאלצתי להתרגל לחיים בלעדיו. למדתי פחות או יותר איך להתמודד. אני חושב ויודע איך אבא היה רוצה לראות אותי ממשיך את החיים, מתבגר ועושה משהו משמעותי עם עצמי, ולא סתם יושב בחיבוק ידיים, וזה במובן מסוים עוזר לי. אבא היה רוצה לראות אותי ממשיך בחיים ודואג למשפחה ולא רק יושב ומתאבל, הוא היה רוצה לראות אותי חזק ולא נשבר. אני גם רוצה להיות אדריכל כמו אבא, זה תמיד עניין וסקרן אותי".

איך מתייחסת המשפחה להחלטה שלך להיות חייל קרבי?
"הם חצויים, זו דילמה במשפחה. מצד אחד, הסבים שלי מאוד גאים, ומצד שני הם מפחדים. אני היחיד שנשארתי פה, והם לקחו עלי אחריות, והם מפחדים שיקרה לי משהו. אני מבין אותם כי אחרי מה שהם עברו, הם מפחדים לעבור עוד טרגדיה. גם אימא שלי מרגישה אותו דבר".

אבל הם לא שוכחים לפנק אותך כשאתה יוצא שבת, נכון?
"ברור, אחרי הכל הם סבא וסבתא, וכשאתה הנכד הבכור הראשון, יש לך מקום מיוחד אצלם".