הפרטה, הלאמה ומי שבינה

צו ההרחבה על העסקת עובדים בעלי מוגבלויות אושר לפניי כשנה, כל מעסיק יהיה חייב מזה לראשונה להעסיק בעלי מוגבלות בהיקף של 3% על כל 100 עובדים או יותר. בשלב הראשוני, תוך שנה, עליו לוודא כי לפחות 2% מעובדיו מוגדרים כבעלי מוגבלויות ותוך שנה נוספת להגיע לשיעור של 3% בסה"כ מכלל העובדים. בנוסף, כל מעסיק כזה יחויב למנות ממונה מטעמו להבטחת העסקת אנשים עם מוגבלות. אני תוהה לעצמי, האם קיים הגיון במנגנון אכיפה פנימית בתוך מקום העבודה? עליי להתוודות, היה לי קושי רב בקבלת מידע ספציפי לגבי צו הרחבה זה ועלו בי שאלות כמו: האם כל מעסיק יודע את סעיפיו? מי הם אותם אנשים המוסמכים על אכיפתו? והאם בפועל אנו כחברה רואים בחיי היום-יום שלנו אנשים בעלי מוגבלויות שמועסקים בפועל במקומות עבודה?

שאלות אלה הביאו אותי לראייה שהמדינה בניסיונה להפריט ולתת סמכויות לגופים פרטיים לא מצליחה להשיג את מטרתה, לפחות לא בסוגיה זו. על המדינה לקחת אחריות בצו הרחבה זה ולהיות היא הגורם האוכף- יש צורך בהלאמה. מקרים בהם הגוף המעסיק הוא הגוף האוכף לעיתים עלול להכיל קונפליקט או אירוניה מסוימת. שכן אולי האדם האחראי על העסקת עובדים בעלי מוגבלות הוא בעצמו המעסיק והאחראי על קליטתם של העובדים, וכן לא מעוניין להעסיק אנשים עם מוגבלות? אולי במקום עבודה בו אדם אחראי על טיפול בהטרדות מיניות הוא בעצמו המטריד?

אנשים בעלי מוגבלות צריכים תעסוקה, צמאים לה וכסטודנטית שנכספה בהכשרה מעשית לגוף המעסיק אנשים אלה, לא יכולתי שלא לראות את הברק בעיניהם. הם מקבלים תלוש שכר, מכירים חברים חדשים ומרגישים חיוניים.
הפערים בין ההלכה- למעשה, בין דיבור וכוונה- להשמה בשטח גדולים ואף לפעמים בלתי נתפסים.

לכן עד שהמדינה תתפוס את פיקודה בנושאים שלדעתי הם תפקידה, עלינו לשנס מותניים ביישומו של צו הרחבה זה ולצאת מתוך נקודת הנחה שלא רק אנשים בעלי מוגבלות צריכים אותנו- גם אנחנו כחברה וכמקום עבודה צריכים אותם, מאוד.