כאילו אין מחר? ככה אתה חי? תתבייש לך? אתה לא חושב על היום שאחרי? מה יהיה שתהיה זקן? מה יהיה כשתעבוד פחות? ככה לא חושבים על העתיד. זה חלק מהרפרטואר שאני פוגש לא פעם כשאני מעז להגיד שאני חי את היום. אנשי המחר לא מניחים לי.
ובאמת אולי הביקורת הבונה (מה אתם בוב הבנאי? אין דבר כזה ביקורת בונה. ביקורת היא ביקורת היא ביקורת ואל תדחפו את אפכם לאזור ה"דרומי" בגב שלי) מעט מוצדקת. אולי צריך לחשוב מה יהיה ולא לחיות כאילו יהיה רק טוב, ואם לא טוב, אז טוב שהיה?
בגדול העולם נחלק לשניים. מה שהופך את החלוקה למאוד קטנה. פשוטה, אבל כולנו יודעים שלא פשוט להיות פשוטים. יש כאלה שחושבים על יום המחר ומחברים גרוש ללירה (שני מטבעות שלא קיימים כבר, אז הגיע הזמן לעדכן את מטבע הלשון, תרתי מטבע). אנשים שכל מחשבתם היא ליום שאחרי. שם שטוב לסרט רע, שמבחינתם תמיד מאיים על קיומם. וחוץ מזה הרי צריך להוריש משהו לאלה שחיים אצלם ואף פעם לא מרוצים… שזה הילדים.
מהצד השני יש את האנשים האחרים שחייבים בכל זמן את הרגע. יש כסף, הוא נעלם. ההנאה מניעה. האנשים האלה קיבלו אצלי את השם "אנשי הסטייקים". ולמה? לא כי הם מתהפכים כל רגע, אלא כי בעיניי בני דורי סטיק בפיתה, זה מותג של בני הדור הזה. סטייק היה מעמד חברתי בצלחת. אלה אנשים שאומרים שאת הסטייקים שלהם הם יאכלו בשיניים שלהם, שזה הרגע (כאילו ששיניים תותבות וסטייק לא הולכם יחד… לאף מסעדה).
מי צודק? אני. וברצינות מהולה בציניות, אני לועס ברגעים אלה את "הסטייק הדמיוני" שלי. אני רוצה כאן ועכשיו. לילדים אוריש ידע ולא חומר. נתתי להם חכה ולא דג. אפשרתי רכישת כלים "לדוג" את הפרנסה. לא לחכות לה על מזח העתיד… מה יהיה מחר? נדבר מחר. אם נהיה פה… ובכדי לחזק את טענתי אסיים בבדיחה (ואל תצחקו)… היה לי חבר שעישן הרבה ואמרו לו שהסיגריות יהרגו אותו ובאמת משאית של דובק דרסה אותו.
