כמה פעמים אני אומר להם, להן, לכם, אל תטעו. בבקשה אל תטעו בי. אבל הם שוב ושוב טועים. למה? בחייאת כל הקדושים שלכם למה? מה לא ברור. הרי הזהרתי שוב ושוב. לא מבינים? באמת לא מבינים? לדעתי מבינים, אבל מתבלבלים. בכדי שגם אתם לא תתבלבלו, הנה עקרי הדברים.

למה אנשים מתבלבלים בין נחמדות לחולשה? למה? אני לא מדבר על עצמי שאני נחמד ומיד אתן בזה סימנים, שזה בשפה הרגילה – דוגמאות. אני מדבר באופן כללי. בכל מקום שיש מישהו חזק אנשים עושים כבוד, קצת רואים חולשה, שוכחים שלמדו מתמטיקה ולא סופרים אותו…

מאחר ואתם חוששים לפתוח את הלב עם אנשים זרים, אביא את הדברים מחיי. אני כבר רגיל שאני מאפשר לכם לעשות  לי "ניתוח לב" פסיכואנליטי (מה גם שאתם לא זרים לי) או במילים פשוטות2, מרשה לכם להיכנס לי לקרביים בלי לבקש רשות. הרשות נתונה בעצם הקריאה בטור.  לדוגמא, בכיתה, שאני עם התלמידים (מי נתן לי רישיון מי?). ואני קצת מחייך, אני מיד מקבל הפרעה בציבור. בזוגיות שאני מראה רצון ואהבה, מקבל מיד את בעיטת הדרך, שכוללת גם פרצוף כעוס פלוס סיבוב גב.

אז יוצא ממני האיש הלא נחמד והלא חלש. ההוא שמפחיד את כולם והם מתיישרים ומבינים שלא קוראים לי משה פראייר, עד הפעם הבאה שאני חוזר להפעיל את שרירי הפה ולהוסיף קו מחייך. למה? כי זה טבע האדם, מחפשים את האיש החלש בתור המכוניות בכדי לעקוף אותו.

ובואו נגיע לפתרון, כי בשביל זה התכנסנו…. באופן חגיגי אני מודיע/מבקש/מתחנן, בפעם הבאה שמישהו נחמד אתכם תבינו כמה הוא חזק. רק אדם שהביטחון העצמי שלו מבוסס יכול להתבוסס בנחמדותו…אלה שצועקים וכועסים, מחפשים אח"כ לאסוף מהרצפה את שיירי הביטחון שלהם שהתפרקו ברגע שהם לבדם….אח"כ הם מחכים לרגע השיא הבא לידכם…שתפחדו….