כשאופירה אסייג מודיעה שהיא מתגרשת… זה לא מפתיע אף אחד והרשת לא גועשת. כולם מכירים את האישה והרעשים הנלווים, אישה שמספר השונאים אותה עולה אלפי מונים על אלה שאוהבים
אבל אז הודיע חנן בן ארי על גירושיו, וזו הייתה פצצה… כי הדסה שלו, זוגתו, תמיד הייתה ניראת מרוצה. הזוג הדתי שהביא שבעה ילדים לעולם, וגם אם היו שם סדקים, הם אשכרה עבדו על כולם. אני מנסה לחשוב איך מסביר אדון בן ארי לילדיו… למה הוא עוזב את אמא שלהם, אשת נעוריו…
איך מסבירים לילדים, שלא גדלו בתל אביב, עיר הגרושים והגרושות… איך מסבירים להם שצריך להיפרד, למרות שעאלק יש רגשות. יש לי ידיד שהתגרש, וטען שהאהבה תמה, ככה פשוט… ולא יתכן שלא ירגיש פרפרים בבטן עד שימות. אולי גם לבן ארי הכותב המחונן… כבר אין פרפרים בבטן, ככל שחולף הזמן. אבל יש משפחה ובית שאותו החליטו השניים לפרק, כי נגמר. והאדון מופיע, מזמין את הגרושה לעתיד, מריץ דחקות כאילו אין מחר…
ויש לנו את נועה ארגמני, שחזרה מהשבי לאחר פעולת חילוץ של חיילים אמיצים שנתנו את הנשמה… היא הספיקה להגיע למיטת חוליה של האם כמה ימים לפני שזו הלכה לעולמה.
כשראש הממשלה צרף אותה ואת אביה למשלחת שליוותה אותו לנאום בקונגרס בארצות הברית. קפלניסטים, שמאלנים שלחו לארגמני דברי נאצה, ואמרו לה מה יעשו לה בעתיד… האנשים האלה לא בוחלים בדבר, משמיצים, מנאצים, הם שונאים את נתניהו, ותמיד מחפשים תירוצים.
השבוע פורסמו ברשתות סרטונים ממסיבת חוף שערכה נועה, שחזרה מהשבי לא מזמן… בחורים חשופי חזה, ובחורות צעירות בבגדי ים מינימליים לגופן. היא חוגגת את החיים, צעקו הכותרות… ואני הרגשתי צביטה בבטן.
לא יכולתי שלא לחשוב על אבינתן, החבר שעדיין בעזה, חי או מת, לא ידוע מה איתו… על העובדה שיכול היה לברוח, אך רצה להישאר עם נועה אהובתו.
ואומרים שאסור לנו להעביר ביקורת, על שבויים כי לא היינו במקומם… אבל אני לא עושה מה שאומרים, ולעיתים הולכת נגד סידרי עולם. ארגמני יכולה הייתה לחגוג את החיים במקום פרטי ללא מצלמות מסביב, לא להכניס אצבע בעין למשפחות שכולות שילדיהן לא יזכו לראות עוד אביב. כל כך צורם בעיני לראות אנשים, צעירים רוקדים ומתערטלים… כשממש באותה העת אוספים בעזה גופות של חיילים. אולי מי שכמעט מת מחליט לשים פס על העולם… לא דופק חשבון לאף אחד, לא רואה ממטר את כולם.
אני לא שופטת, לא את המתגרשים למיניהם ולא את אלה שרוצים לחגוג את החיים. הדרך חשובה בעיני, במיוחד כשאתה בעין המצלמה… במיוחד כשהפכתם סוג של נכס בעיני מדינה שלמה.
