דווקא לא בא לי להיפרד ממנה, ההפך, בא לי עוד. אבל תמיד בתוך הבטן זה דוגר ומתפתח כמו איזה חיידק שתופס לך יותר ויותר מקום. נכון, יש חיידקים טובים, אבל זה מהסוג הפחות טוב. מהסוג הזה שמכלה לך את הזמן של הביחד, חיידק "המונו"… זה שמדביק אותך ברצון או בחשש של להיות לבד…
היה פעם איזה זמר "אנונימי", בלי שמות, אייל גולן, אשר אמר: "כמה אפשר לאכול סטיק".. .כשהוא התכוון לעניין הזוגי. רגע אחרי שכעסו עליו גילו שהוא למעשה העלה את שאלת השאלות האולטימטיבית – כמה אפשר להיות עם אותו פרטנר? כמה זמן אפשר לרוץ איתם יחד? לגור איתם יחד? לישון איתם יחד? האם זה אנושי? עד כמה ניתן להיות נאמן לאותו אדם? (כמה בועות מסביב לראש יש לי עכשיו)
ברור לי שאם אתם קוראים יחד את הטור הזה, אז שניכם מהנהנים בראש לחיוב ואומרים שאפשר ואפילו רצוי, ואתם לא מעוניינים לקרוא יותר את הטור הנוראי הזה… אבל רגע אחד אחרי שזרקתם את העיתון הצידה, יחזור אליו כל אחד מכם לחוד לראות כיצד הוא מסתיים… כי זה בדיוק מה שאתם שואלים את עצמכם, כיצד זה מסתיים, ביחד או לחוד?
ברור שכשזוג חי יחד באותו המקום הזמן מתכלה יותר מהר. אף אחד לא יודע מה קרה לחיות שיצאו מתיבת נח, אבל נח לי להסיק שהן נפרדו… אבל זה קורה גם כשזוג לא חי יחד. גם אז נפרדים ועוברים הלאה וחוזר חלילה. לא יודע אם חלילה, אבל זה חוזר שוב ושוב… עוד זה הולך וזה בא (טוב בהפרש של שבוע גג).
האם אפשרי להיות מונוגמי ויחד עם זאת לא אלרגני לבן או בת הזוג… האם זה תמיד צריך להסתיים בסוף לבד? שאלות של חיים שלמים. ואם הגעתם עד כאן כזוג, אז תמשכו עוד קצת… ואם הגעתם לפה כמונו, כיחידים, אז אולי זה הגורל היחיד שלכם (היה פה משחק מילים עם המילה יחיד/יחידי אם לא שמתם לב)…
ובכל זאת אני חייב הרי תשובה. אקח את התשובה מספר עמוס. למרות שהוא בטח היה עמוס, עמוס. וכך הוא כותב ברגע פחות עמוס (מיציתי. יודע) – "הילכו שניים, יחדיו, בלתי, אם-נועדו"? הנה לכם במשפט אחד התשובה, ומה איתי אתם שואלים? אני ההוכחה שמונו יכול, אם נועד, להיות בשניים… תשאלו את הגברת ד' היא תספר לכם, אבל רגע.. אותה לא שאלתי אם אצלה חיידק ה"מונו" עוד מקונן.
