820 ימים! או במילים שמונה מאות ועשרים! חלקנו הגברת ד' ואני. זה לא שלא חלקתי שנים עם אחרות, אבל בניגוד לכאלה שנשאו את שם משפחתי, אני ראיתי בגברת ד' משפחה. כמעט המשפחה היחידה. בגילי המופלג (תשאלו אנשים מבוגרים ויפים כמוני) אתה בוחר בקפידה את האנשים שיהיו בסביבה הקרובה אליך. הגברת ד' הייתה במעגל הכי קרוב אליי. בי.

אבל גם אנחנו נפלנו לפג התוקף. העבר ניצח לנו את העתיד. מי אשם? אני. אבל זה לא משנה במראת הזמן. כשנתבונן בעצמנו הגברת ד' ואני בעוד ימים לא מעטים, נזכור את מה שצברנו יחד ואין עוד. ככה זה בחיים. מצער אבל לכל תרופה מתרגלים, ואנחנו כמו תמיד נמלא את חיינו בדמיות ברות חלוף בכדי להירפא, אבל משום מה נרגיש יותר ויותר חלשים מגעגוע.

למדתי לא מעט מהגברת ד'. למדתי בעיקר שאפשר להיות עם אישה אחת, ולהרגיש שהיא האחת. משהו שכבר לא חשבתי שאפשרי בגילי, ויש עליי שנים ורואים בפנים. למדתי מהגברת ד' רוגע. אני כדור אנרגיה כעסנית הייתי נרגע לא פעם, במילה שלה, בליטוף שלה, בחיוך שלה. היא היחידה שהצליחה לשנות אותי, בשבילה. בשבילי. הגעתי איתה למקומות בנפש ששומרים רק לבודדים. היא הייתה המטען שלי. ובכל זאת שרפתי אותו.

עכשיו אני והגברת ד' כבר לא, העבר ניצח את העתיד. נתתי לו. עכשיו אנחנו העבר שלנו.  הגברת ד' ואני שחלקנו הכל מהכל בכל רגע, נעלם בעוד רגע ליד מחבקת אחרת. עצוב. ואין לי מילה אחרת חכמה מנחמת להגיד אחרי זה.

אבל מה עושים עם הזיכרונות שצברנו? מה עושים עם הרגעים הקבועים שלנו שיהפכו עכשיו לריקים? מה עושים עם הריקנות שתמלא את החלל שבו נכחנו הגברת ד' ואני? כנראה שבסוף ממשיכים הלאה, גם אם רוצים לגעת בהם שוב. ברור לי שיום אחד כשאהיה זקן מאוד, אני אספר על הגברת ד'… אתגאה שאהבתי כך. היי שלום הגברת ד'.