הגברת סול, ככה אני מכנה אותה, התעקשה למשוך אותי בכוח לצד הימני של הכביש, לא עזר כמה שמשכתי חזרה ברצועה, היא נותרה בשלה. שם, בצד, הם ישבו. אחד מכונס בשנייה. ישבו לנוח על הספסל. המאמץ היה קשה להם. שנים של חיים הם סחבו יחד, ונעזרו במקל והליכון לעשות זאת בשנים האחרונות. זוג קשישים שעברו את השמונים והתקרבו בצעדים קטנים גם אל סוף העשור הזה.
אני מניח שהייתי ממשיך בלי לשים לב כי הייתי עסוק בלרדוף אחרי הגברת סול (למי שלא הבין זו הכלבה שלי. ומי שלא הבין, אז או שהוא בבעיה, או שיאמץ כלב…). אבל אז קלטה האוזן המשובחת שלי (שהשתפרה על חשבון הראייה לצערי) משפט אחד שהאישה לחשה לאיש – "לקחת את הכדור שלך ללב?"
הלב שלי קפא. עצרתי. לא יכולתי להמשיך. העיניים סרקו את זוג הקשישים שוב ושוב. אבל זה לא נגמר כאן. האיש רכן לעבר האישה ונישק את ראשה – "כן" הוא ענה. אבל זה לא היה עוד כן על הדרך. זה היה הכן הכי עוטף ששמעתי. כל השרירים שלי בגוף היה ממוקדים בהם ורפויים באותה העת. "גם אני רוצה ככה", אמרתי לעצמי. גם אני רוצה להיות הם כשיגיע זמני (עוד הרבה זמן לא לדאוג אני עוד צעיר ויפה… או לפחות רק יפה). זה היה רגע מאריך חיים. עבורם. עבורי.
הגברת סול דאגה במשיכה חזקה נוספת ברצועה להבהיר שזה לא הרגע שלי שזה הרגע שלהם. היא רצתה שנלך לדרכנו. הלכנו, אבל חלק ממני עוד נשאר שם. החלק הזה הבין שאהבה לא נמדדת בכמה אתה קונה לאחר. לא תלוי בחומר. הבנתי שאהבה יכולה להיות בגודל של כדור קטן ללב… והרי שם נמצא הכל… בלב.
