ספר לנו על עצמך בקצרה
"לאחרונה חגגתי 49 ולפני חצי שנה בערך עשיתי מעבר למיאמי. גרתי שם קרוב ל13 שנים. שנה ונולדו לי שם 3 בנות מתוקות. חזרתי לארץ ל-6 וחצי שנים ושוב חזרתי לשם עכשיו. וטיקטוק זה אהבה מאוד גדולה שלי. זה המקום שלי להירגע וליהנות. אם אני לא עושה טיקטוק זה אומר שמשהו עובר עליי. אני בוגר בית צבי והייתי בעברי שחקן ודוגמן והשתתפתי בתיאטרון ובטלוויזיה".
אתה הגעת למספר לא רגיל של צפיות בטיקטוק. 7.5 מיליון צפיות בסרטון, מה אתה חושב שגרם לסרטון הזה להתפוצץ?
"זהו שאנחנו מדברים על 7.5 מיליון צפיות אצלי רק. היו שיתופים נוספים לזה, במקום אחד זה הגיע ליותר מ-3 מיליון והייתה את אסתר המצחיקה הזאת האתיופית בטיקטוק ששיתפה את זה אצלה וזה מה שהפיץ את הסרטון גם בארץ. בכל מקרה, אתה לעולם לא יכול לדעת לאן הטיקטוק שלך יגיע. אבל השיר שבחרתי של וויטני יוסטון היה שיר שהשתמשתי בו כמה פעמים וקלטתי שבכל הפעמים הם הפכו להיות ויראלים. יש לי עוד חמישה סרטונים כאלה ושניים מהם מעל מיליון וחצי צפיות. אז קלטתי שזה היה גל שתפס. כשהגעתי לטיפול אצל הרופא שיניים שלי פה בארה"ב צץ הרעיון הזה לעשות את הסרטון הזה שם. אז תפסתי את כל הרופאים ביחד איתי וביימתי אותם וזה תפס. אבל אי אפשר לדעת באמת מה יתפוס".
כמה עוקבים השגת בעקבות הסרטון הזה?
"כשהגעתי לארה"ב הייתי עם 13 אלף עוקבים בטיקטוק. נכון להיום אני עומד על 130 אלף. רק מהסרטון הזה השגתי בין 70 ל-80 אלף עוקבים. בסוף מה שאני אוהב בארה"ב זה שאין גיל להצלחה. בארץ אתה מוגבל ברגע שאתה מגיע לגיל מסוים. טיקטוק זה עולם של צעירים בלבד בישראל אבל זה לא ככה באמריקה. פה יש לך סיכוי לפרוח ולפרוץ החוצה בכל גיל. כל החיים שלי אמרו לי שאני דומה למל גיבסון וגם הוא פרץ בגיל 45 בערך אם אני זוכר נכון. ההצלחה יכולה להגיע בכל שלב בחיים פה".
אז זה החלום? להיות מל גיבסון החדש?
"אני לא חושב על קריירת משחק כל כך. למרות שיש כאן איזה תיאטרון במיאמי של חבר טוב שלי ישראלי פתח. תיאטרון שהעלו בו הצגות עם שחקנים ישראליים שנמצאים פה. וזה משהו שאנחנו כן חושבים לפתח כאן. אז בעזרת ה' נראה… זאת אופציה".
אפרופו ישראלים בחו"ל, איך ההרגשה בתקופה הזאת כשברקע מתרחשת המלחמה בעזה?
"איפה שאני נמצא אנחנו לא מרגישים כל כך את האנטישמיות. מה שכן אני הגעתי לכאן בערך חודש לפני השביעי באוקטובר. ואמרו לי מהארץ דברים כמו "איזה כיף לך שברחת בזמן". התשובה שלי תמיד הייתה "ממש לא". העדפתי להיות בארץ בזמנים כאלה כי כשאתה נמצא רחוק אתה הרבה יותר מודאג ואתה מרגיש שחסר לך סוג של שליטה. זה קשה להיות בגלות בתקופה כזאת. אבל עשינו את מה שיכולנו והשתתפתי בכל מיני אירועים שנועדו להרים את המודעות. גייסנו פה בארגון שנקרא "ידידים מתנדבים" טונות של תרומות של צעצועים ובגדים ומילאתי קרטונים שלמים של תרומות ששלחנו לישובים העוטפים של עזה וזה עדיין קורה כל הזמן. וזה עוזר, ונותן תחושה שאנחנו תורמים למרות שאנחנו לא נמצאים שם".
