כמה פעמים ישבתם בלילות חורף קרים, או בערבי קיץ לוהטים, ומה שאירח לכם חברה היו רק הדמעות שירדו לכם מהעיניים לעבר הלחיים, והגיעו למרכז החיים. זוכרים שהרגשתם כמו איזה עופר בכי ששר על הכאב בלב? משהו בסגנון – "למה הלכת"? "למה עזבת"? "איפה את עכשיו"? "תחזרי בבקשה תחזרי", ועוד סיסמאות שמתחילות בשאלה ומסתיימות בקרעי נייר טואלט לניגוב פני רסיסי גברים…
אז לא רק שחבל היה על הזמן שלכם, כי כל יום שעובר לא חוזר, אלא שאתם עכשיו יודעים שזו הייתה טעות לבזבז ולו דקה עם הראש מתחת לכרית ש"קברה אתכם". ולא רק שאתם כבר לא בוכים יותר, אתם מבינים שלמעשה היא או הוא (בנות תרגישו נח לקחת גם אתן מהניסיון שלי, כי הרי אתן מזילות דמעות בכמות מסחרית) כבר לא קיימים אצלכם, לא רק בזיכרון, אלא אפילו לשכוח מהם אין לכם זמן פנוי…
עכשיו תשבו ותיהנו מתובנה, ככה עליי און דה האוס, גם אם אתם לא בבית כרגע – לפעמים מישהו מקבל עבורכם החלטה, שנראית לכם באותו הרגע כאילו נגמר לכם הכל ברגע, אבל אם תחכו קצת, תראו עד כמה ההחלטה ההיא, שלא הייתה לכם שליטה, הביאה אתכם לשלוט לעצמכם על החיים. בדרך כלל גם מתווסף לזה איזה בונוס קטן בדמות מישהו אחר שנכנס לכם לסדר היום, ואתם לא מבינים איך לא קיבלתם עד היום את ההחלטה ההיא, של ההיא, שעזבה עם ההוא, או סתם עזבה… בקיצור עזבו אתכם מזה.
לפעמים מישהו מחכה לכם, ומחכה רק שתתפנו עבורו או עבורה. או בעיקר עבורכם. כנראה שהם גם לא היה פנויים והיו צריכים לעזוב מקום מסוים, או כמותכם, חיכו מישהו יקבל החלטה עבורם…
לא מאמינים? תשאלו את הגברת ד'. נו זו שאחרי 56 (אני עדיין יפה במחוזות מסוימים תחת אור מחמיא) שנים הבנתי שכל מה שעברתי ברמה הזוגית, היה לחבר אותי אליה, אז עכשיו אני לא כועס על כל מי שנתנה לי את בעיטת הדרך, או קמה ועזבה, או קיבלה החלטה אחרת עבורי. ההפך אני רוצה לחבק (טוב בוא נילס בוא נעוף). כי הרי בסופו של דבר זו החלטה שלא יכולתי לקבל טובה ממנה…
