הסתכלתי על התמימות המופלאה של הזג הצעיר שיש מולי. זוג בתחילת שנות העשרים שלהם, ובתחילת מה שהם חושבים שזוגיות צריכה להראות (לא נגלה להם ממרומי גילי שזה רק העתק חיוור של המציאות העגומה). הם ישבו עם ידיים שלובות בקשר בלתי אפשרי כזה ששמור רק למי שגופם מחובר לפעימות, עיניים בוהות בלבן של העין של האחר, ועם חלומות על הליכה יחד מחוף הים ועד לחופה, חס וחלילה. (החס וחלילה זו תוספת שלי).
הכל נראה ורוד, יותר מהמפה היפה של השולחן שלהם בבית הקפה המעוצב. כמו חלום מתוק. הכל נראה מושלם על גבול האוטופיה האינסופית של הדביקות. הם הבינו שמכאן הם מממשיכים כמו הזוג שראו פעם בפרסומת ההיא בטלוויזיה. מעכשיו הם אחד. עם יעמדו יחד בכל מה שיבוא מולם. עד שהוא הגיע, החשבון.
כן יקירותיי ויקירותיי. שם נגמר הסיפור שרק התחיל. שכן ברגע שהגיע החשבון, הבחור סיפר כי הוא שכח את הארנק. שהיא תשלם, והוא כבר יעביר לה בביט. שאלוהים ישלם לו על זה. לגברת הצעירה היה ברור שהרגע היא למעשה התחילה את הדייט הבא שלה. מי שלא משלם על חשבונה. שלא יקח אותה בחשבון יותר.
הבנתם רבותיי "רסיסי הגברים", חולקי החשבון? נשים בסוף לא רוצות אותנו מטרוסקסואלים שווי זכויות וחסרי חוליות, הן רוצות אותנו אנשי מערות. רוצות אותנו מגינים עליהן מפני כל, כולל מפני התשלום. הן רוצות לראות את שרירינו כשאנחנו בהינף יד לוקחים את החשבון ומשלמים אותו. הלו, תתעוררו. שוויון הזכויות לא נכנס לבתי קפה, מאפה ושאר דברים שכרטיס האשראי שלכם מגיע אליהם.
אל תגידו שאני מנדטורי. אנחנו אותם גברים שהאישה שלהם מקבלת עליהם את הסיבוב ברגעים מסוימים, אבל יודעת שבכל סיבוב בחיים נהיה שם עבורן. כן, גם ברגעי התשלום. הגברת ד' שלי לדוגמא כבר הבינה שאין טעם להתווכח איתי גם אחרי 730 יום, בעת התשלום, כשאנחנו יוצאים לבלות. תמיד אשלם, לא בגללה, אלא בגללי. מאחר ואני צייד בנשמתי (ולא מלקט כ"גברי הביט". או אנשי "מה אכלת? שנחלוק?"). זו הדרך שלי לצוד במאה ה-21. לתת לגברת ד', וכל אחד לגברת ד' שלו, את ההרגשה שאנחנו שם לקחת על עצמנו את כל האחריות. ואת החשבון. לזה אין מחיר. אז קדימה בפעם הבאה אל תיסעו מהדייט על הדו גלגלי והחדל אישי, לשלום. רוצו לשלם.
