בכתיבת שורות אלה, אני עדיין לא יודעת מתי החלטת לעזוב את העולם. ביום האחרון של שנת 23, או ביום הראשון של 24.

סמי היקר, חבר ללילות ארוכים על הבר. גם כשהית עייף ונעשה קצת מאוחר עדיין באת לומר שלום. בעיניים צוחקות, חיוך רחב על הפנים. היית משרבב מילים באנגלית, זכר לשהותך הארוכה בנכר.

ידען גדול ביינות משובחים, אבל מעדיף בירה קרה. מכבד ונותן הרגשה טובה לחבר ולחברה.

סמי היקר, אני זוכרת שהזמנת אותי להופעה של שחר חסון באנגלית. התלהבת מהעובדה שאתה חבר שלו, כשלמעשה הוא זה שצריך לשמוח שזכה בידיד כמוך.

כמה "לחיים" עשינו על הבר עם החברים. כמה לילות, כמה צחוקים, כמה סיפורים. אתה הוכחת לי שיכול להיות לי חבר טוב, שלא בחר כמוני בבחירות. כמה ויכוחים ידענו, כמה התנגחויות, כמה מריבות.היו לנו ויכוחים מרים ביותר. כל אחד בשלו, אף אחד לא מוכן לוותר. היתה תקופה שלא דיברנו בכלל, והכל בגלל פוליטיקה מטופשת. ואז, ראיתי אותך על הבר, חייכנו אחד לשני, והחתול השחור פשוט עבר.

סמי היקר, היינו צוחקים, מי יעזוב ראשון את העולם. מי זה שימסור נשמתו לפני כולם. ואתה היית האופציה האחרונה. פחות קשיש מאיתנו, הצעיר שבין הזקנים.

ובדיוק בתקופה האחרונה, סיפרת שנמאס לך לגור בשכונה…נמאס לך מפלורנטין, ואתה מתרחק טיפה, לבית עם גינה…הזמנת אותנו לבקר, אמרנו שנקפוץ בהזדמנות, מי לעזאזל חשב סמי, שתעזוב אותנו, שתמות.

והלכת סמי, ופצעת עוד חלק בלב. הלכת למקום שכולו טוב, הרחק מהזוועות והכאב. אני מבטיחה לזכור ולהזכיר אותך ככל שניתן. להרים כוסית לזכרך, להתגעגע ולספר מי היה סמי מפלורנטין הגבר השרמנטי והחייכן.

יהי זכרך ברוך.