הוא היה צנוע וענו… כולם אהבו אותו והוא את כולם אהב. עלם חמודות, יפה עיניים… ועכשיו הוא לא פה, הוא בשמיים.

הוא היה בן כמו כל הבנים, חוזר לבית הוריו מבילוי בשעות הקטנות, כשכולם ישנים. לוקח את הרכב של אבא, לפעמים בלי לשאול… מנסה להסתיר את "המכה" במכונית,  מהנסיעה של אתמול. הוא הילד הטוב של אמו היקרה… זה שמביא לה זר פרחים בשישי ומחכה לקציצות שבקדירה. והילד הזה, היום, כבר אינו בין החיים.

זה אותו הילד שרק אתמול קנה טבעת לחברה… והבטיח לה שתהיה להם חתונה נדירה. והיא אמרה שהיא יודעת איזו שמלה תלבש, וגם אמרת שאתה תאהב את השמלה, ואין כל חשש. ועכשיו היא מספידה אותך על הקבר, מול תלולית של חול… היא בוכה, זועקת לשמיים, ומתגעגעת לאתמול.

וגם עומדת אחת עם בטן גדולה, זאת שהיא והוא דברו על הלידה, על הילולה. והיא מחבקת את הבטן כאילו משתפת את התינוק שבפנים, בצערה. והיא צועקת: למה? למה? למה דווקא לנו זה קרה? ובעיר אחרת, בבית עלמין אחר, גם הוא המקום הכי נורא בעולם… ניצב על הקבר נער צעיר, קורא קדיש, בקול חרישי, שנוגע בכולם. הוא יודע שעכשיו הוא הגבר של המשפחה… הוא הכתף, הוא הסלע, הוא הקדושה, הוא הברכה.

וכך בדיוק כך כבר חודשיים ויותר… הם נופלים אחד אחר השני, וכל שנותר זה רק לספר. הם חלום שנגדע, הם הטוב שהיה, שהפך לרע. הם בובות במשחק אכזרי ו-GAME OVER לא נראה באופק… הם חיים, שהיו ונשמו, ועכשיו הם חסרי דופק.

אימהות מקוננות על הבנים שהלכו לבלי שוב… אבות מבקשים את מותם, תחת, בנם האהוב. ארץ אוכלת יושביה, כזאת שלא שבעה מהדם, אך מדינה שברוב טיפשותה, לא יודעת מה זה נקם.

אחרי שערפו ראשים, אחרי שאנסו נשים, אחרי ששחטו חיילים, רק בשל היותם יהודים. במקום להכות בהם על טפם, נשותיהם וזקניהם, הרגנו בודדים.

במקום להשמידם בלי לחשוב על מחר, העדפנו להיות עם לא מנוכר…ולהביא עלינו אסון מתמשך שאינו נגמר.

 

ה' יקום את דם הנופלים.