זה התחיל בטוב. נשבע לכם בכל הקדושים. מה זה טוב, סופר סופר טוב מהזן הרגשי שלו. זה התחיל בהצעה לחבר קרוב שיבוא מרחוק להתארח אצלי. הוא דרומי ממני ומופצץ על בסיס שעתי בזמן מלחמת "חרבות הברזל". נראה היה שזה אך ברור שאזמין אתו, בלי תאריך לפקיעת התוקף (כן, כן, אתם בהחלט צודקים אם מרגישים שהעלילה תוך שתי פסקאות תקבל תפנית).
זה היה אפילו הרבה יותר מהתחלה טובה, הודעתי בפה מלא ובקול רועם כצפירת הרגעה… שהוא יכול לבוא לכמה זמן שהוא רוצה. הודעתי שהזמן שלי, הוא שלו. ממש ככה, אז למה זה נגמר בתוך פחות משבוע ועוד בהרגשה כזו שלא ברור אם הוא מעדיף לחזור לטילים, או שאני מעדיף שיחזור לשם בטיל?
למה? אני אגיד לכם למה. תישארו רגע. אבל לזמן מוגבל הפעם, ותבינו. כששני אנשים, קרובים ככל שיהיו, מגיעים למקום אחד שהוא זר לשני, יגיע הפיצוץ. טוב אמצא מילה אחרת כי פיצוץ בימינו זו ריצה מהירה למרחב מוגן. אז אנסח שוב. כשאתה מגיע למרחב המוגן של מישהו אחר, מהר מאוד הוא חושף את מערכות ההגנה שלו. מבולבלים? טוב כי זה כנראה שלא אירחתם אף אחד עד עכשיו. תתביישו. או שאולי בעצם אל…
לפני שאכנס להסבר מדויק ברמת המזלג שהוכנס לפה ואחר כך לגבינת שמנת בטעם שום שמיר, אביא דוגמא מעולם אחר לגמרי, עולם מקביל, שקיים (לצערי…) הנישואין, או כמו שאני קורא לזה – ניסויים. לוקחים שני אנשים שונים, מחברים אותם לבית אחד ומחכים… למה מחכים? למלחמה. מלחמה שמתחילה בשקט והופכת להיות מלחמת "חרפות", שזה הרבה יותר גרוע מחרבות. כל אחד מגיע עם האופי שלו, ורוצה להכיל "בשטחים" החדשים שנוצרו יחד, את הרגליו. הסוף לא פעם נגמר בפשיטת רגל זוגית, על מדרגות הרבנות. או בחשבון בנק עם פשיטת רגל, בלי מזון ועם מזונות.
ונחזור למארח, שזה אני. מהר מאוד אחרי כמה ימים של "אחי אחי", הגעתי למקום של "הכי הכי" טוב לנו שתלך. כי החלו ההערות, שעברו להוראות, ומשם הדרך למריבות הייתה הכי קצרה. פתאום רקטה נראתה פחות חדירה לפרטיות שלי (ויותר כמו חדירה לרקטו…ם). ההרגלים של האורח, גרמו לרגל שלי לרפלקסים… בקיצור מה שהתחיל בברכת הדרך הפך מהר מאוד.. לבעיטת הדרך.
אז מה המסקנה? לא לארח אנשים שזקוקים לזה? ממש ממש לא (טוב אפשר רק עם ממש אחד). מה שכן צריך זה לקבוע מראש מועד שבו הם מגיעים, האורחים, מרגישים חופשי כמה שרוצים, פותחים מקרר, משתלטים על השלט, מאפשרים לאוויר שלהם לצאת חופשי בבית… ואפילו משתמשים בשמפו שלנו לחפיפה, אבל אז מתחפפים, כי בסופו של דבר עם כל הרצון הטוב, כשהאורח מגזים, זה גורם לדם שלנו לרתוח. ואסור לשכוח שאצלנו הדם הוא… בצבע אדום.
