היום ה-16 ללחימה והנה אני. ילד בן 21 שנסע לחגוג יום הולדת במקום שהוא הכי אוהב והכי בטוח בו בעולם, הרחבה. יש משפט שאומר ״זר לא יבין זאת״ וזה המשפט שמתאר את סצנת הטראנס בצורה הכי טובה שיש, זר לא יבין זאת הריגוש במוזיקה, זה שכל צליל קטן יכול להפוך לך את הלב ולמלא אותו. האנשים היפים, אהבת חינם בין כולם, שכל אדם יעזור לכל אדם וכולם אחד בשביל השני. הכיף להשתחרר ולהוציא את כל האנרגיה שלך שאתה מוקף בסביבה שאתה הכי אוהב זה טראנס בשבילי.

התאריך 6.10. השעה 22:00, אני יוצא לאסוף שתי חברות טובות שנצא לדרך ונגיע לפסטיבל שכל כך חיכינו לו, פסטיבל הנובה.

7.10 בשעה 00:30 אנחנו מגיעים למסיבה, הייתי בהמון מסיבות בחיי ואני אומר את זה בצורה חד משמעית, זאת המסיבה הכי טובה שהייתי בה ובמיוחד בגלל דבר אחד שהוא הכי מיוחד, האנשים. לכל מקום שהסתכלתי נתקלתי בקהל הכי יפה וטהור שיש לסצנה הזאת להציע. כל כך שמחתי והתרגשתי מהיום הזה ורציתי ליהנות ממנו במקסימום, בכל זאת ב-8.10 אני כבר הופך לילד גדול בן 21. היו לי שם 6 שעות קסומות, עם החברים מהבית, החברים לרחבה שראיתי, כל המוזיקה הטובה והתפאורה היפה שהרכיבו תמונה מושלמת.

ואז בשעה 6:30 בבוקר הכול התחיל, תוך כדי שאנחנו רוקדים ברחבה חברה קרובה אומרת לי להסתכל לשמיים שהיא רואה יירוטים. חשבתי בהתחלה שמדובר במשהו שיגרתי, אבל אמרתי לעצמי  – "טוב אנחנו באזור העוטף אין פה מרחב מוגן אני עם חברה אחרת שממש חרדה לטילים ואזעקות וכדי לנו ללכת הביתה". המסיבה עדיין "דופקת", כולם נהנים ותוך כדי שאנחנו מתקדמים לאוהל שלנו לקפל את כל הציוד שהבאנו אנחנו רואים בדרך חברים ואנשים שאנחנו גם מספרים להם שיש טילים בשמיים.

אחרי בערך 5 דקות כיבו את המוזיקה והתחילו להתריע על "צבע אדום" ושיש לפנות את המתחם. כל הקהל היה בפאניקה והתחילו לרוץ לדברים שלהם לקפל הכול וללכת. בשלב הזה קיפלנו יחסית מהר והלכנו לחפש את הרכב, תוך כדי שאנחנו מחפשים את הרכב בין כל הבלגן , הבומים לא מפסיקים ורק ממשיכים. עוד ועוד טילים שיורים עלינו, ואני כבר מתחיל להבין שלא מדובר במשהו שגרתי. הייתה שם הרבה פאניקה והצלחנו למצוא את הרכב רק אחרי בערך 10 דקות (למזלי זה אחד הדברים שהצילו אותי בדיעבד) עלינו לרכב והתחלנו לנסוע לבית, כשהגענו  לכביש עמדה ניידת שאמרה לנו לא לנסוע מכיוון שדרות (אנחנו חשבנו שאולי נפל טיל או משהו, עכשיו אנחנו יודעים שהמציאות הייתה אחרת) התחלנו לנסוע צפונה. אחרי קילומטר בערך כל הרכבים מולי פשוט שברו את ההגה 180 מעלות ונסעו דרומה.

פתחתי חלון וצעקתי להם מה קרה ואז הגיע הבשורה, ״מחבלים מחבלים תברחו״. "שברתי" מהר את ההגה והתחלתי לנסוע דרומה, כרגע לא יודע לאן אבל קודם כל לברוח. כל זה ויש בומים מטורפים מעל הראש בלי הפסקה, ואז התחלנו לשמוע צרורות של יריות. אחרי שנסענו דרומה פתאום הסיטואציה חזרה גם פה על עצמה. רכבים "שוברים" את ההגה, אני שואל מה קרה וגם מהם אני מקבל תשובה שמגיעים מחבלים ואז אני מבין, גידרו אותנו משני הכיוונים ואנחנו נעולים.

תוך כדי ניסיון להבין מה לעשות, אנחנו רואים שני אנשים מפונים, הראשונה בחורה שירו לה בשתי הרגליים ואחריה שוטר שכל הפרצוף שלו היה דם. צריך להבין שהכביש הזה הוא כביש עם שני נתיבים. בשלב הזה היה כאוס מוחלט, רכבים מפוזרים לכל כיוון נסיעה. הגעתי למצב שאני חסום מלפנים, מאחור, משמאל, מימין ואין לי דרך להתקדם לשום מקום.

שתי החברות שבאו איתי שכבו מאחורה במושב האחורי. אמרתי להן שאני שניה יוצא החוצה להבין מה קורה ואני חוזר שלא ילכו לשום מקום. יצאתי מהרכב וראיתי מישהו רץ מכיוון הכביש הדרומי. שאלתי אותו מה קרה והוא אמר לי שיש מחבלים שמתקדמים לכיווננו. תוך כדי שאני מדבר איתו ראיתי גל של אנשים רצים מכיוון דרום ואז ראיתי אותו! אחד המחבלים מתקדם ברגל עם קאלצ' לכיווננו. רצתי לרכב ובהחלטה של רגע אחד החלטתי להשאיר הכול מאחור כיביתי אותו ואמרתי לשתי החברות שהיו איתי שאנחנו חייבים לעוף מכאן עכשיו. שתיהן לא רצו, הן פחדו לצאת החוצה, אבל צעקתי עליהן שאנחנו חייבים לברוח מכאן ולמזלי הן לא התווכחו שוב. יצאנו מהרכב והתחלנו לרוץ לכיוון שדה פתוח שהיה ממול המסיבה (בשלב הזה היו עוד קצת אנשים שרצו לכיוון ההוא ועוד כמות של אנשים שהתחבאו בהמון מקומות שהיו באזור, מיגוניות שיחים וכ"ו).

תוך כדי שאנחנו רצים בשדה אחת החברות אמרה שאולי כדי לנו לנסות לתפוס רכב שהצליח לרדת לשטח ונעלה איתו וכך עשינו. הגיע רכב והתחננו לנהג שיעלה אותנו איתם. בהתחלה הוא אמר שהוא לא יכול כי אין לו מקום (אנחנו היינו שלושה והם היו כבר ארבעה ברכב) אבל בסוף הסכים לעלות אותנו שנידחף ואיך שבאנו לעלות שמענו צפירת רכב.

הסתובבנו וראינו חבר אחר שלנו שהצליח לרדת עם הרכב שלו לשטח. אמרנו לאנשים שעצרנו תודה ורצנו לרכב של חבר שלנו. התחלנו לנסוע בשטח לנסות למצוא איזה שהיא יציאה לכביש שנוכל לברוח. אנחנו נוסעים בשטח ואין מוצא. מנסים שביל אחר ואין מוצא. בשלב הזה עוד רכבים שהיו איתנו ויתרו וכיבו את הרכב באמצע השטח והתחילו לרוץ. אנחנו החלטנו לא לוותר וחיפשנו שוב ושוב עד שסוף סוף ראיתי מרחוק כביש.

אני והחבר ניסינו לשמור על קור רוח ולא להיכנס לפאניקה וזה עבד לנו, הגענו לכביש של אורים. כשהגענו לאורים כבר ידענו מה יש בשדרות ומה קורה, והבנו שאסור לנו לנסוע משם אז כיוונתי וויז לבאר שבע ומבאר שבע עלינו על כביש 6.

עשינו את כל הסיבוב להגיע מהכניסה הצפונית של אשדוד, ובסוף עשינו את זה והגענו הביתה. שלוש שעות של טירוף שלא הצלחנו להבין בכלל מה קורה סביבנו ומה עברנו. לא הצלחנו להבין את גודל האירוע ומה קרה שם ולהגיד את האמת, אני עדיין לא מצליח. אני עדיין לא מצליח לעכל את הכל. אני עדיין שומע סיפורים, על ההוא שברח, על החבר שנרצח, על החבר של החבר שנחטף ולא מצליח להבין מה קרה שם. אם זה לא מספיק הסביבה הקרובה, אז כל בן אדם שמתראיין, שמפרסמים תמונה שלו הוא ״נעדר״, ״נרצח״, ״נחטף״. אני רואה ולא מאמין שכל אחד מהם אני זוכר מהרחבה. עם ההיא רקדתי שם, עם ההוא דיברתי כאן, ואני נשאר בהלם. אבל הנה אני שבועיים וחצי אחרי, אני לא מצליח לישון, לא מצליח לאכול, ובגדול לא מצליח לנהל אורח חיים תקין. כאילו הראש לא מבין את גודל המאורע אבל הגוף כן. אני בן אדם שקשה לו לשתף מה באמת עובר עליו, מה הוא מרגיש, עם זאת בכל השבועיים וחצי האחרונים שכל בן אדם ששאל אותי את השאלה איך אתה אני עניתי ״אני בסדר. יהיה בסדר״.

אבל הרגשתי שאני צריך לבוא, לפרוק ולשתף בכל מה שקרה שם כדי שיזכרו את זה. בסוף אני נשארתי לספר, אבל לצערי כל כך הרבה אנשים מדהימים לא חזרו הביתה מהיום השחור הזה. מעכשיו כל שנה לפני שיגיע היום שאמור להיות היום הכי מאושר בחיי יגיע היום הכי שחור בחיי.

שמעתי הרבה אנשים שלא מהסצנה שאמרו לי ״זהו נגמרו המסיבות״ ועל כל אחד מהם הסתכלתי, חייכתי ואמרתי ״המחבלים האלה לא יגרמו לי להפסיק לשמוח״, וככה זה יהיה. נמשיך לרקוד ונמשיך ליהנות גם בשביל אותם נשמות שנזכה לרקוד איתם למעלה.

אני אסיים את הטור הזה במשפט קצת אופטימי, אתפלל בשביל כולנו שיגיעו ימים טובים יותר, רגועים יותר ושלווים יותר. שנוכל להמשיך לשמוח וליהנות מהחיים ולכל המשפחות של הנרצחים, הנעדרים, החטופים, אני שולח לכם את כל החיזוקים והאהבה שיש שבעולם. כואב את כאבכם ומאחל לכם מכל הלב שיהיה לכם רק טוב.