"היה קשה, אבל מתוק", נזכרת חנה בורשטיין (82), המורה הראשונה בבית ספר "גאולים", בית הספר הראשון באשדוד, כשהעיר עוד נקראה אשדוד-ים. "לא פעם בכיתי, כי לא ידעתי אם עשיתי את הדבר הנכון. לא ידעתי מרוקאית, צרפתית, רוסית או פולנית. היה קשה, אבל היה טוב. לא היו בעיות של התנהגות, כולם היו נאיביים וטובים. הייתי דורשת ונותנת. אז לא היו פסיכולוגים, ותודה לאל שאלוהים נתן לי חוש להרגיש את הילד".
חנה נולדה בבואנוס איירס, ארגנטינה, בשנת 33'. תאומה לאח אברהם, בת למשפחה ובה שישה ילדים. בילדותה למדה בבית ספר ממלכתי ובבית ספר יהודי. היא המשיכה את לימודיה בסמינר למורים שלמדו בו מורים מישראל, השתייכה לתנועת "הנוער הציוני" ואף הדריכה בה. בזמן לימודיה בסמינר עבדה בגן ילדים, ועם סיום הלימודים לימדה בכיתה א' בבית הספר בו למדה בילדותה, ובבית ספר נוסף במשך שש שנים. "הגשמתי חלום להיות מורה ומחנכת", היא אומרת. "החלטתי לעלות ארצה בתור חלוצה לקיבוץ ניצנים, בתאריך ה-21.7.55, והגשמתי עוד חלום לחיות פה ולא בגלות. עליתי יחד עם אחי אברהם ועם עוד קבוצת חלוצים.
חלומי היה להמשיך ללמד, אבל לצערי לא היה כך. עבדתי בשדות, בפרדס, במטבח ובמחסן לתיקון בגדים. לא הייתי מרוצה. היה חסר לי המגע עם ילדים, מחברות וספרים. לאחר 17 חודשים ארוכים החלטתי לעזוב את הקיבוץ. רציתי להמשיך את מה שהתחלתי בארגנטינה. עוד בהיותי בקיבוץ נסעתי ליפו למשרד החינוך לראות מה אני יכולה לעשות. אולי ללמד, או להשתלם ולקבל הדרכה כיצד מלמדים כאן".
ברוכה הבאה לאשדוד-ים
במשרד החינוך פגשה חנה שני מפקחים ומהם שמעה שיש מקום שקוראים לו "אשדוד ים", יש בו בית ספר, מנהל, כיתות, ילדים ועולים חדשים, אבל חסרים שם מורים. "מאוד שמחתי והסכמתי לקבל את העבודה. רק בתנאי שייתנו לי האפשרות להיות נוכחת באיזה בית-ספר כדי שאוכל לראות, ללמוד ולהבין כיצד מלמדים כאן. שבוע שלם ביליתי בבית ספר 'סמילנסקי' ברחובות. באותו שבוע הייתי אצל דודתי בנס-ציונה. אחרי שבוע, ועם כוחות מחודשים, הביא אותי בן-דודי ל'אשדוד-ים'. זה היה בפברואר 1957. הגעתי לאשדוד-ים והייתי המומה. ראיתי חול וחול ועוד חול, פחונים, שמיים כחולים, ים פרוש לנגד עיני, וזה הקסים אותי. התאהבתי בו והחלטתי להישאר ולבנות את ביתי במקום החדש הזה, וזו הייתה התחלה חדשה, חיים חדשים, הגשמת חלום במקום חדש. בניית עיר חדשה בישראל. חיפשתי בניין בית ספר ולא מצאתי, שקעתי בחולות, פגשתי את שלמה לוי ז"ל, שהיה אחראי על המקום והוא הראה לי את מקום בית הספר.
באתי לכאן עם המון רצון ותקווה וגם חששות ופחדים. מה יהיה? כיצד אהיה? האם אצליח? בית הספר היה בכמה פחונים, ובאחד מהם פגשתי בחור בשם בני מסיקה שהיה רכז נוער. ביקשתי ממנו יומן, רשימת תלמידים, חומר דידקטי, תכנית לימודים וכל מה שדרוש להתחלת העבודה. הוא לא ידע מה לענות לי, היה המום, כנראה לא ידע מה אני צריכה. לא נשברתי. אמרתי לעצמי: 'זהו זה, התחילי!' היה קשה וטוב, נעים ומעניין. העלייה הייתה ממרוקו, מצרים, פולין, שפות שלא ידעתי. הילדים היו מפוחדים מן המעבר, מכונסים בעצמם, קשה היה ליצור קשר איתם, וביניהם. לאט לאט, הקרח נשבר על-ידי ציורים, שירים, משחקים. התחילו לקלוט מילים, לבנות משפט קצר. ישבנו בפחון ללא ספסלים, גיר ולוח. ישבנו על בלוקים וקרש מעל, כתבתי על הדלת, ועל לוח קטן עם סיד של בניין. כעבור זמן הגיעו ספסלים, לוח, גיר, מחברות, עפרונות. חילקתי חצי עיפרון וחצי מחברת לילד. וכך ללא ספרים, חוברות עבודה, דפי עבודה, כמו שיש היום, התחלתי את דרכי. היה קשה אבל עם הרבה שמחה בלב. שעות עבודה לא היו כמו היום. בשעה 7:00 בבוקר כבר היו ילדים על יד הפחון שלי, והרבה פעמים הסתובבתי בין הפחונים ובין בתי קליפורניה להביא את התלמידים שפחדו וסירבו להגיע".
העלייה המשיכה ובכל פעם נוספו ילדים חדשים. חנה מספרת כי באותו זמן הגיע מורה שאחרי שבוע חזר הביתה ולא חזר, פשוט ברח מן המקום ומן התנאים. "להגיע לאשדוד- ים היה קשה מאוד. תחבורה לא הייתה בהתחלה, והרבה פעמים עשינו את הדרך ברגל, מצומת הנמל בכניסה לאשדוד, הליכה של 7-8 קילומטר או חיכינו לטרמפ. גרנו ללא חשמל וללא מים. שירותים ומקלחות היו בחוץ, חם היה ביום וקר מאוד בלילה. בלילות הסתובבו חיות בין הפחונים. קניית מזון הייתה קשה. לא תמיד השגתי חצי לחם".
במשך הזמן הגיעה תגבורת אל בית הספר הראשון בעיר, בית ספר "גאולים": מורות חיילות, ספרים וציוד לילדים. הילדים חולקו לפי גיל ונוצרו עוד כיתות. מן הפחון עבר בית הספר לבתי קליפורניה, התנאים השתפרו, וגם הגיע מנהל לבית הספר, צוריאל מנחם, שאחרי שנה עזב וירד לאילת. אחריו הגיע יצחק רובינזון. "אדם נפלא, איש אשכולות, דאג לכולם, היה כיף לעבוד איתו", היא מספרת.
"עברנו לבתי קליפורניה, מול רחוב ז'בוטינסקי של היום. שם היינו יחד עם בית ספר דתי שהילדים לא הסתדרו בזמן ההפסקה, ואז הוחלט לשנות את זמני ההפסקה. משם עברנו לרחוב ה-21. התנאים השתפרו, הגיעו עוד מורים, ועברנו בתור בית ספר גדול עם הרבה כיתות, למבנה של הפנימייה "נווה גלים" של היום. היו שני מבנים, אחד גאולים והשני רמב"ם. התלמידים היו מקבלים כוס שוקו ולחמנייה כל יום. מכאן עברנו לרחוב סיני למבנה של מתנ"ס עוזיאל של היום, ועבדנו בשתי משמרות. מאז ינואר 1967 שכן בי"ס גאולים במבנה חדש. ארזנו את הציוד בארגזים, שטפנו את הכיתות, ותוך יום הכול היה מסודר. תחילה היה אושר גדול. המבנה נראה יפה ומסיבי, אך למבנה הטרומי היו הרבה בעיות. דלת הכניסה הייתה עשויה ויטראז' אומנותי, ולאחר שנשברה מספר פעמים החליפו אותה לדלת רגילה ואטומה. לבניין הייתה תכונה נוספת, הוא רעד. פחדתי ואסרתי על התלמידים לקפוץ ולהשתולל בכיתה עד שהתרגלנו לרעידות. בחורף היה קר וכולנו ישבנו בכיתה במעילים, ובקיץ היה חם מאוד. אהבתי את הילדים, וזה כיסה את החסרונות של המבנה".
ציונות ללא מרכאות
בתקופה זו טרם הונהגה שיטת העבודה בקבוצות, וחנה שילבה את ההורים בעזרה בכיתה. "אני יצאתי לשיעור טבע בחוץ, והורה עבד עם מחצית הכיתה עם חומרים שהכנתי עבורם", היא נזכרת. "עבדנו בחדוות היצירה. זו הייתה ציונות ללא מרכאות". במשך השנים העיר התפתחה, נבנו בתים רבים, אזורים חדשים, רחובות וגנים. היום מערכת החינוך באשדוד מקיפה עשרות בתי ספר יסודיים ועל יסודיים, גנים, מעונות יום ממלכתיים ודתיים, מכללות, ספריות ומרכזייה פדגוגית. היום לרשות המורים עומדים מיטב הכלים הפדגוגים, תקציבים ויוזמות חינוכיות.
באשדוד הכירה חנה את בעלה פנחס בורשטיין, שעבד בסוכנות לקליטת עלייה. "הוא דאג לשמור על המכתבים שהגיעו מארגנטינה. היה מנהג לשים את כל המכתבים שהגיעו בשק, וכל התושבים היו מחטטים ומחפשים קשר עם הבית. מכתביי היו שמורים, ולאחר כמה חודשים התחתנו. גרתי בפחון, עברנו לבתי קליפורניה, נולדו לי שלושה ילדים, בן ושתי בנות. הבנות ממשיכות את דרכי, ובהצלחה רבה. יש לנו נכדים מקסימים. גדולים וקטנים".
אחרי 30 שנות עבודה בכיתות א'-ב', יצאה חנה לפנסיה מוקדמת, עבודה מעניינת, אך לאחר כחצי שנה נקראה לשוב בחזרה לעבודה. הפעם בכיתה א' בבית ספר "אילנות". גם לאחר שיצאה לגמלאות המשיכה חנה להתנדב ב"אילנות" עד אשר נסגר, ומאז ועד היום היא מתנדבת בבית ספר "גאולים". "זה ביתי", היא אומרת על "גאולים", אך זה אינו המקום היחיד שבו חנה מתנדבת. "התנדבתי בספריה של מקיף א', בקופת חולים באזור א' ובסיטי אשדוד".
לפני כשמונה שנים תעדו ילדי בית הספר "גאולים" את סיפורם של ותיקי העיר במסגרת הצדעה לוותיקי אשדוד בתכנית "הקשר הרב דורי". את הסיפורים והמצגות בהנחיית המנהלת פנינה בן זקן והמורה מיה צאצשוילי, העלו לאתר אינטרנט. בין המרואיינים הייתה גם חנה. את סיפורה ניתן למצוא גם בבית התפוצות. "אני זוכרת שבשנת 1955 הפחון שקיבלה הכיל תלמידים במגוון גילאים, אני זוכרת איך חילקה לתלמידים חצאי מחברות, וחצאי עפרונות והלוח שעמד לרשותה היה דלת עץ צבועה בשחור", אומרת כלתה. "מאות תלמידים מבית ספר גאולים באשדוד חונכו על ידה, ולמדו לקרוא ולכתוב בזכותה. היא ממשיכה ללמד עדיין בבית ספר גאולים גם בגילה המופלג עם אנרגיות ואהבת המקצוע של מורה צעירה. וכל זה בהתנדבות. מורה שלוקחת על עצמה, גם בחופש הגדול ללמד ולעזור לעולים חדשים, ולתלמידים הזקוקים לחיזוק בשיעורים פרטיים בביתה. בהתנדבות. לא מפסיקה ללוות ולהתעניין בתלמידיה, גם אחרי שסיימו ללמוד איתה.
ללכת איתה ברחוב זו חוויה בפני עצמה. זה לעצור לסירוגין, ולראות אנשים בני 50 פלוס עוצרים וקוראים לקראתה 'המורה חנה' בהתלהבות ובחיבוקים, ומספרים באושר שגם ילדם או נכדם למדו אצלה. אין יפה מזה לראות אותה בעיניים דומעות ובקול חנוק של התרגשות אומרת בגאווה 'זה התלמידה שלי'. מורה טובה, מורה לחיים! זה תואר שלא כל מורה זוכה לו". חנה מצטנעת, ואומרת: "לפני מספר שנים קיבלתי את מגן ראש העיר, עד אז נהגתי לא לספר על עצמי. המתנה הכי גדולה היא שאני הולכת ברחוב וזוכרים אותי. היום אני מתנדבת פעמיים בשבוע ב'גאולים' מלמדת עולים חדשים. כשאני נכנסת לבית הספר מקבלים אותי בחום, וגם בחופשת הקיץ היו מגיעים אלי פעמיים בשבוע הביתה ילדים עולים. אכלנו פירות ולמדנו עברית. אני מקווה מאוד להמשך בהתנדבותי על-מנת להקנות את השפה לעולים החדשים, ולכל אחד שזקוק כדי שיהיו אזרחים טובים ומועילים ונאמנים למדינת ישראל".
