זה כבר הפך לסוג של מסורת. כל שחקן שני שרוצה לקדם את ההצגה בכיכובו, כל פליט ריאליטי מהעבר שרוצה לעשות קאמבק, כל זמר שמוציא אלבום ומתראיין, מספר על התקפי החרדה והדיכאון שלקה בהם. אך החרדה היא לא רק נחלת האמנים והסלבריטאים, זו תופעה נפוצה שכנראה המצבים בחיים שלנו, במדינה שלנו ובעיר שלנו מביאים יותר ויותר אנשים ללכת לטיפול פסיכולוגי, לקבל מרשם תרופתי או לשלב ביניהם כדי לתפקד בחיי היום יום ולהימנע מהתקפי חרדה או דיכאון.
יש איזו מחשבה שאם מישהו נמצא בטיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי, משהו בטח דפוק אצלו, והוא בדרך לאשפוז במחלקה פסיכיאטרית סגורה. ובכן, הדברים לא ממש ככה. על פי הנתונים המתפרסמים, כ-10% מהאוכלוסייה הבוגרת (מעל גיל 20) נוטלים תרופות פסיכיאטריות, כ-25% אחוזים מהאוכלוסייה הבוגרת סובלים מדיכאון. זה אומר שרוב הסיכויים שאתם מכירים יותר מבנאדם אחד שסובל מהפרעה נפשית והולך לטיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי. רוב הסיכויים שהוא לא מאושפז בשום מחלקה, וסיכוי סביר שאתם בכלל לא יודעים על זה. לפי ההערכות, כ-20% מהאוכלוסייה יסבלו מדיכאון לפחות פעם אחת במהלך החיים. אחד מכל ארבעה אנשים בעולם המערבי סובל מהפרעת חרדה במהלך חייו, והתקפי חרדה הם אירוע חולף שחוו אותו בשלב זה או אחר של החיים יותר מ-50% מהאוכלוסייה.
חרדה אשדודית
חשיפת תושבי אשדוד לירי מעזה יצר מציאות של חרדה ותעוקה. מה ההבדל בין פחד לחרדה? הפחד מופיע כתגובה לגירויים חיצוניים, מוגדרים ומאיימים, והחרדה מופיעה כתגובה לגירויים חיצוניים או פנימיים מוגדרים או מעורפלים כמו תחושות, מחשבות ודמיונות. לפעמים החרדה היא תגובה מוגזמת למצב אמיתי ולפעמים היא מייצרת פוביה הגורמת להימנעות ממצבים שונים הנתפסים כ"מאיימים".
החרדה יכולה לתקוף גם בעקבות עצם המחשבה על אותו מצב או דבר שנחשבים למפחידים. ישנם מצבי חרדה ספונטניים התוקפים ללא כל אזהרה מוקדמת, וישנם מצבי חרדה הנבנים באופן הדרגתי בתגובה למפגש עם מושא החרדה. בחלק מהמצבים הופכת החרדה לתופעה מעיקה וקיצונית שפוגעת באיכות החיים. רוב מוחלט של בני האדם הנחשפים לסכנה או איום ותחושת חרדה תוך 48 שעות חוזרים לתפקד. בקרב מי שחי במציאות הישראלית והאשדודית טעונות הלחצים, מתפרשת לעתים תופעת החרדה כתגובה לגיטימית.
השאלה היא מתי מדובר בתופעה טבעית, נורמלית, חולפת, ומתי הופכת החרדה לבעיה רצינית הדורשת עזרה מקצועית. כשהסבל הופך "בלתי נסבל", מפריע למהלך החיים הסדיר, גורם לשינויים לא רצויים בהרגלים האישיים ופוגע באיכות החיים עד כדי "חשש מלהשתגע", הפנייה לעזרה מקצועית מוצדקת בהחלט. מה בעצם קורה לנו? כשאנחנו נתקלים במצב שבו אנו חשים בסכנה, הגוף עובר באופן אוטומטי ל"מצב חירום". על מערכת העצבים משתלטת מערכת הנקראת המערכת הסימפטטית, והיא משחררת בגוף הורמונים המזרימים כמות רבה של דם ללב, מכווצים את השרירים, מרפים את השלפוחיות, מייבשים את הפה, ולמעשה מכינים את כל הגוף למנוסה והתמודדות עם כאב פיסי. האדם המודרני נתקל בהזדמנויות רבות בסכנה שאין בה סכנת הישרדות פיסית, אך היא משמעותית לקיומו באופנים אחרים: ראיון עבודה, דייט, מבחן מכריע, עמידה מתחת לחופה, טיסה ועוד.
התסמינים
הפסיכולוגית ד"ר נועה ברק מסבירה כי התקפי חרדה מתבטאים בעיקר בתסמינים גופניים. הסימפטומים הגופניים של התקף חרדה זהים לתופעות שהגוף מייצר בעת סכנה וכוללים: הזעת יתר, האצת קצב דפיקות הלב, נשימות שטוחות ומהירות, רעד בגוף שמטרתו לחמם את השרירים לקראת פעולה, חיוורון (הדם מופנה מהפנים לאיברים הנחוצים להתמודדות), הזנחת מנגנונים פיזיולוגיים לא דחופים כגון ניסיון להיפטר ממזון לא מעוכל, לעיתים על ידי הקאה או להיפטר מפסולת על ידי הרטבה ושלשולים, תחושת חנק, קשיי בליעה, כאב ראש או סחרחורת. פעמים רבות אנשים חושבים שהם עומדים לקבל התקף לב.
מבחינת התנהגות, בולטים אי שקט, בלבול ופחד מאיבוד שליטה. התקף חרדה מסוג זה מתפתח במהירות רבה. אמנם הוא חולף בדרך כלל אחרי דקות ספורות, אך הוא נותן את התחושה של אימה נצחית. המהלך של התקפים חוזרים, לא צפויים, יוצרים תופעה נוספת, פחד מפני הפחד עצמו. בניגוד להתקף החרדה המהיר (הפרעת האימה), הפרעת החרדה הכללית מתבטאת במצב מתמשך וכרוני של חרדה מתמדת. הלוקים בחרדה מתמשכת סובלים ממתח, דאגה מוגזמת, עצבנות וירידה בסף הגירוי, קשיים בשינה, יובש בפה, אי נעימות גופנית לא ספציפית, עייפות יתר, קשיי ריכוז, חוסר ביטחון ופסימיות. הסובלים מחרדה כללית עלולים לפתח התקפי חרדה חריפים או דיכאון, בשכיחות גבוהה. כמו כן ישנם תסמינים חשיבתיים: חרדה יוצרת מחשבות מפחידות. המחשבות שלנו הן אלה שמשכנעות אותנו שצריך לפחד ממשהו. במקרים מסוימים, המחשבות עצמן הופכות לאלמנט ממנו מפחדים, ועושים כל מאמץ להימנע מלחשוב על דברים מסוימים. לרוע המזל, הדרך הכי פחות יעילה להפסיק לחשוב על משהו היא להחליט לא לחשוב עליו.
הטיפול
הטיפול המקובל בהפרעת החרדה כולל לרוב טיפול פסיכולוגי בשילוב טיפול תרופתי. ד"ר אוריאל ניצן מסביר כי ישנם שני סוגי טיפול תרופתי מקובלים: תרופות נוגדות חרדה שהשפעתן מיידית, אך הן יעילות לפרק זמן מוגבל. בקבוצה זו נכללות תרופות כמו: קלונקס, קסנקס, ואליום, לוריוון, ועוד. תרופות אלה יינתנו על פי רוב לצורך התמודדות ראשונית עם תסמיני החרדה, אך לא לטווח ארוך. הסוג השני הוא תרופות נוגדות חרדה שמתחילות להשפיע רק אחרי 4-2 שבועות, אך מעניקות כיסוי נוגד חרדה לכל שעות היממה. בקבוצה זו נכללות תרופות כמו: רסיטל, ציפרלקס, פרוזאק, לוסטרל, אנפרניל, פקסט ועוד. תרופות אלה יינתנו בדרך כלל לטווח הארוך, במקביל לטיפול התנהגותי מתאים.
התרופות החדשות הנוגדות חרדה הן יעילות מאוד, עם מינימום תופעות לוואי, ומשך הטיפול בהן מוגבל למספר שבועות (במקרים מסוימים דרושים טיפול ומעקב ממושכים יותר). הטיפול הפסיכולוגי המקובל ביותר בהפרעות חרדה הוא הטיפול ההתנהגותי-קוגניטיבי, שמטרתו היא לשנות את ראייתו המוטעית של האדם את עצמו ואת סביבתו, וללמדו דרכי התמודדות יעילות יותר במצבי לחץ. לעתים קרובות, נעזרים בתרגילי הרפיה, בתרגילי נשימה או במדיטציה. למרות שהפרעת החרדה כרוכה בחוויה קשה מאוד, יש מגוון טיפולים יעילים, עם אחוזי הצלחה גבוהים, המחזירים את האדם לפעילות תקינה. רוב הפרעות החרדה ניתנות לטיפול. ברוב המקרים (80%) המטופלים מדווחים על שיפור משמעותי ביכולתם לשלוט בחרדה.
מהם היתרונות והחסרונות של הטיפול התרופתי?
הטיפול התרופתי בחרדה נחשב ליעיל ולבטוח באופן יחסי. הפחתה משמעותית של רמת החרדה, והאפשרות לשלוט בהתקפים של חרדה אקוטית, מאפשרים לחולה לחזור לתפקוד סביר ואף יותר מזה. הטיפול התרופתי הוא לעיתים הדרך היחידה להביא אדם לטיפול בו הוא נדרש להיחשף דווקא לדברים שמפחידים אותו ביותר. כמו בכל תרופה, גם לתרופות נוגדות החרדה ישנן תופעות לוואי. אמנם תופעות לוואי אלה קלות יחסית, ובדרך כלל חולפות מאליהן תוך זמן קצר, אך יש להתייחס אליהן ברצינות. תופעות הלוואי כוללות כאבי בטן, סחרחורת, חוסר תיאבון וירידה בחשק המיני. כמו כן, במקרים קיצוניים עשוי הטיפול התרופתי דווקא להגביר את המחשבות החרדתיות והדיכאוניות. חסרון נוסף של התרופות, הוא משך הזמן שלוקח להן להשפיע. יש לקחת בחשבון זמן של שבועיים עד חודש לפני שמגיעים להשפעה המקסימאלית של התרופה. חסרון נוסף הוא התלות שיש בתרופות. אמנם התרופות לא ממכרות, אך ללא טיפול משלים, האדם נעשה תלוי בתרופה על מנת להוריד את רמת החרדה, וללא תמיכת התרופות רמת החרדה עשויה לשוב ולהיות משתקת.
איך מתמודדים עם התקף חרדה?
הפסיכולוג ערן ברקוביץ', מנהל קהילת טרשת נפוצה ברשת החברתית-בריאותית "כמוני", מציע מספר דרכים להתמודד עם התקף חרדה בנוסף לטיפול תרופתי וטיפול פסיכולוגי. "הבינו את החרדה", הוא אומר. "התקפי פאניקה אמנם מלווים בתחושות לא נעימות ובחוסר נוחות, אך הם אינם מסוכנים ואינם מעידים כי אנו 'משתגעים'. הימנעו מעישון ושתו פחות קפה, בצעו פעילות גופנית באופן קבוע, התעמלות מסייעת להרגיע את הגוף. תקנו פרשנות לא נכונה: באופן אוטומטי אנו מפרשים כל עלייה בקצב הלב כסימן לסכנה, אך הפרשנות הזו היא חלק מהגורמים המעוררים עוד יותר את התקף הפאניקה.
עלינו להגדיר את התחושות הגופניות שלנו בצורה שמתאימה לנסיבות שבהן אנחנו נמצאים, ובהסברים מתאימים כמו 'הדופק עולה כי הלכתי מהר', וכך לסייע לעצמנו להיחלץ ממעגל הפאניקה. השתמשו באסטרטגיות הרגעה, בטכניקות להרפיית שרירים או בתרגילי נשימה מהסרעפת כדי להתמודד עם ההתקף. למרות שהרצון הראשוני שלנו הוא לברוח מהמצב שבו התרחש התקף החרדה או להימנע ממנו לעולם, חשוב שדווקא נישאר בסיטואציה ונתמודד איתה. אם נברח, תגובת הפאניקה עלולה להתגבר ואפילו להופיע במצבים נוספים,.
ואם אני נמצא עכשיו בהתקף?
"קודם כל נסו לזכור כי בממוצע התקף חרדה נמשך עד 20 דקות בלבד. הדרך המהירה והמוכחת ביותר לסלק את התסמינים הפיזיים של חרדה חזקה היא שינוי הנשימה שלכם לנשימה עמוקה ואיטית יותר. שבו וקחו כמה נשימות איטיות ועמוקות. העמידו פנים שהבטן שלכם היא בלון, ונפחו אותה לממדים אדירים. נסו לשאוף (להכניס אויר פנימה) במשך לפחות 4 שניות, דרך האף ולפחות עוד 4 לנשוף (להוציא אויר), דרך שפתיים פתוחות מעט, כאילו אתם שורקים. המשיכו לעשות את זה כמה דקות, כשאתם מנסים תוך כדי להרפות את השרירים שלכם באופן מודע. אפשר גם לפהק פיהוק ענקי והמתחו מכף רגל ועד ראש. פיהוק והתמתחות הם עוד דרך להפריע לנשימות המהירות ולסימפטומים המסלימים. במהלך התקף החרדה, התודעה שלכם מתכלה על ידי מחשבות קטסטרופאליות על מה שקורה לגוף שלכם או על אסון הממשמש ובא. כדי "לכבות" את החרדה, אתם צריכים להפריע למחשבות: האזינו למוזיקה, התקשרו לחברים, העלו בזיכרון בפרטי פרטים תקופה טובה שהייתה לכם בעבר, עשו כל דבר כדי למקד את המחשבות שלכם בסביבה ורק לא בגוף שלכם".
יעל צמרת, פסיכותרפיסטית גופנית, מציעה לדבר אל עצמכם, ולומר "אני כאן, הכול בסדר". אפשרות אחרת היא כתיבה. לכתוב מה מרגישים, את התחושות הפיזיות והמחשבות, ללא סינון וללא שפיטה עצמית. עוד דרך היא לספור אחורה מ-20, ועם כל סיפרה לדמיין תמונה שונה של מישהו שאתם אוהבים, משהו שגורם לכם הנאה, משהו שמרגיע אתכם. אלו יכולות להיות תמונות שאתם שולפים מהזיכרון או רק מדמיינים. והכי חשוב, תזכירו לעצמכם שהתקף תמיד חולף. תמיד.
