ג'יזל קדוש ז"ל עלתה עם משפחתה מצרפת בשנת 72' והתגוררה באשדוד. לפני כשלוש שנים נפטר בעלה אלברט. שלושת ילדיה הקימו משפחות, והם אינם גרים באשדוד. ג'יזל חיה חיים טובים ובריאים, והקדישה עצמה לחמשת נכדיה. "אמי הייתה עצמאית ובריאה", מספר בנה אריק. "היא התניידה בתחבורה הציבורית לרחובות, לירושלים, לבאר שבע. היא גרה ברחוב רוגוזין, וידוע שזהו עורק תחבורה ציבורית ראשי באשדוד. התחבורה הציבורית ברחוב מאוד זמינה, ונוח לקחת משם אוטובוס ולהגיע לכל מקום בארץ".
ביום רביעי בערב חזרה ג'יזל מרחובות בקו 212 של חברת "אפיקים", לאחר שביקרה את נכדיה. על פי עדויות שהגיעו, כאשר ירדה בתחנה, התיק שהיה על כתפה, נתפס בדלת. כתוצאה מכך היא נפלה ונמחצה תחת גלגלי האוטובוס. לצוות הרפואי שהגיע למקום לא נותר אלא לקבוע את מותה. "מבחינתנו האירוע הוא מאוד טרגי ואכזרי", אומר אריק. "היא יצאה מביתי ברחובות, עלתה על קו 212, ולא ירדה כמו שצריך בתחנה ברוגוזין 54 אלא באמבולנס לאבו כביר".
במהלך השבעה הגיעו מאות מנחמים, ביניהם העדים ששהו ברחוב, שרצו לבוא ולספר מה ראו ומה שמעו, והשכנים שהגיעו לספר על ג'יזל, יחסי השכנות הטובים, העזרה ההדדית. "אימא הייתה דתייה, שומרת מצוות", אומר אריק. "היא גרה עשרים שנה ברחוב קרן היסוד ועשרים שנה ברחוב רוגוזין. בלוויה הספיד אותה אבי דרעי מזק"א, שהיה איתה ביחסים טובים. הוא סיפר על אישה צדיקה שנתנה מעצמה, ואמר שהייתה בשבילו כמו דמות מאיגרת רמב"ם. זה היה הספד מרגש שנגע ללב".
אתם יודעים מה קרה בדיוק?
"אנחנו לא יודעים. המשטרה לא דיברה איתנו, מחברת האוטובוס לא פנו אלינו, אפילו לא שלחו תנחומים. אין לנו ידיעה ממקור מוסמך, אלא רק מהאנשים שהיו במקום, ברחוב, שראו את התוצאה ולא את האירוע עצמו. השמועה אומרת שהיא ירדה מהאוטובוס והנהג כנראה סגר את הדלת האחורית על התיק, וגרר אותה מתחת לגלגלים ומחץ אותה למוות. זה התיאור הקל שאני יכול לספר לך. הנוסעים צעקו לנהג לעצור, הוא נעצר עם הגלגלים עליה. לנו אין מידע והשאיפה שלנו למצות את הדין. זה לא יעבור בשקט".
אריק מספר כי במהלך השבעה נחשפה המשפחה לעשרות סיפורים על נוסעים שנפגעו מאוטובוסים. "צריך לראות איך מנסים לשפר בקשת הרחבה את ההתנהלות הזו, ולא רק בתחנה אחת. זה לא יסתיים ברוגוזין 54, אני ערב לזה. זה קורה בעיקר לנוסעים מבוגרים. לא פעם עולה נוסע מבוגר, ועוד לפני שהספיק לשבת הנהג כבר מתחיל לנסוע. אישה שהגיעה לנחם סיפרה שנהג סגר דלתות על הכתף של אביה המבוגר, בן ה-70, ושבר לו את עצם הבריח. יותר מכך, אין מערכת כיבוי אש באוטובוס. רק לפני שבוע נחלצו ילדים מאשדוד שהאוטובוס שלהם התחיל לבעור. איך אפשר לקבל דבר כזה? אנשים מקפחים את חייהם, ובסך הכול רצו לנסוע בתחבורה ציבורית. זה אירוע דרמטי, ויש לכולם שליחות להעלות אותו על סדר היום כי לכולנו יש ילד, קרוב או חבר שנוסעים באוטובוס".
האירוע הטרגי קרה, כאמור, ביום רביעי בערב, בשעה שמונה ועשרים, באשדוד. בשעה עשר ועשרים דפקו על דלת ביתו של בנה אריק, ברחובות. "הגיעו קצין נפגעים מהמשטרה ושתי עובדות סוציאליות. כשהבטתי בעינית של הדלת לא ידעתי מי הם, חשבתי שאולי הם באו בגלל סכסוך שכנים", הוא מספר. "הם הציגו את מה שקרה, ואז החלה דרמה מאוד גדולה. אני הייתי צריך לבשר לבני המשפחה, ובשעות הבוקר נסעתי למכון הפתולוגי לזהות את אימא, שזה מראה לא פשוט.
וכך, 12 שעות אחרי שהודיעו לנו, כבר היינו בדרך לבית הקברות. בזמן השבעה שקענו ברצון לחזק ולהתחזק. יש לאימא משפחה ענפה בירושלים, באר שבע ונתניה. בתום השבעה אנחנו נתחיל תהליך כדי להבין מה קרה. לנו אין ספק שנמצה את הדין באירוע. אני אישית אתחיל לבצע תהליך עם עיתונות בהיקף של תחקיר רחב על בטיחות תחנות האוטובוס, על העלייה והירידה מהאוטובוס. רק אחרי שחברות האוטובוס יבינו את האחריות, אולי לא נזכה לעוד אירועים כאלה. הנושא הזה זקוק לחשיפה, יש בעיה שורשית של זלזול בחיי הנוסעים. המקרה של אימא שלי זו טרגדיה, אבל אם לא נדאג לאחרים, כולנו חטאנו. אם נעשה חישוב גס אפשר להגיד שבתחבורה ציבורית נוסעים בישראל חצי מיליון איש ביום שעולים אליה ויורדים ממנה.
כלומר מיליון עליות וירידות. נניח שעובדים רק 300 ימים בשנה. יש לנו 300 מיליון עליות וירידות בשנה. כמה מהם נפגעים בשנה, ואנחנו בכלל לא יודעים? יש הרבה אנשים שנקרעים מבפנים והם חסרי אונים בשל חוסר הטיפול. צריך חוק ממשרד התחבורה שימצה את הדין. זה תהליך ארוך, וכנראה שצריך למרר להם את החיים, אבל זו רעה חולה, וצריך עזרה גדולה של כולם. אני איש קטן, אבל כולנו צריכים להתגייס לכך. זו שליחות".
