מצדי שלא יבואו בכלל. מצדי השקט הזה שווה בריאות. מיד פעם אני מפר אותו עם מישהי מהמין השני, אבל אני אוהב את השקט הזה וחוזר אליו מהר מאוד, ברגע שהדלת נטרקת מהצד שלי ואני שוב בצד הנכון של הבית…יענו היא בחוץ ואני בפנים. תענוג. התרגלתי לשקט הזה. אוהב אותו. הכל נכון, בכל יום בשבוע. עד כניסת שבת. לא, אני לא מדבר עכשיו על שמירת שבת וכאלה, אלא על הרגע הזו שהשבת נכנסת והכל עוצר. זה טוב. אבל זה גם לא. כרגיל אני חייב להסביר כי הרי אני לא בנאדם שמדבר ברור. אבל זה באמת סיפור אחר. תגיעו להסבר שמגיע מיד.

כמובן שהגעתם. להסבר הכוונה. כי אני מעניין אתכם (אם הגעתם עד כאן, אז בכל זאת זה מראה עניין). אז בואו נמשיך. אני חי לבדי. טוב לי. אפילו טוב לי מאוד. אני מברך על זה בכל יום חול, יש לי את השקט שלי, אין מי שתגיד לי תעשה ככה, ותשים את המגבת שם, ואת הכלים בכיור תנקה, ואת הזה שם, ואת ההוא  אני לא רוצה להגיד לכם איפה….(תדמיינו). אבל זה כל עוד אני ביום חול. ואז היא מגיעה ועושה לי בלגן בראש. הכל משתבש לי.

ומי שאחראית לכך היא השבת. אם יש יום אחד שבוא אני שונא את הלבד הטוב שלי, זה בשבת. שבת שבה אני מוצא את עצמי לבדי, אני כבר מתחיל להרהר ולערער, אולי אני צריך כבר מישהי שתשב לי על העורק הראשי בואכה המוח. מישהי שאאפשר לה "לאכול" לי את הראש, תמורת 24 שעות של שבת. בשבת אתה מגלה את המקום שלך בחיים, ואם אתה לבד בו, אתה מתחיל לחשוב איפה טעית. תשאלו כל גבר שהוא לבדו, הוא יענה לכם שהוא מלך של עצמו לכל השבוע, חוץ ממלך ליום אחד – שבת. ברגעים האלה כל גבר מוכן למכור את כל החופש שלו תמורת חברה, או חברה, תקראו את זה נכון בבקשה, ב-24 השעות האלה. למה? לא יודע, אולי זה בגלל היהדות שמחשיבה את היום הזה כל כך, אולי המשפחתיות שהייתה לי כילד, ואולי ההרגל. בכל מקרה עם כניסת השבת, משהו יוצא ממני. משהו שאני לא אוהב. לא רחמים עצמיים, אבל בהחלט משהו עם עצמי.

אבל ויש אבל. את זה למדנו כבר בצבא, שלכל שבת  יש…נכון, מוצאי שבת. אז ברגע שהשבת עושה סיבוב עד השבת הבאה, ד"ר ג'ייקל חוזר ומעלים את מיסטר הייד, עד לרגע הזה בשבוע הבא של חישוב זמן כניסתה…אתם תגידו המלכה, אני אומר לצערי זו שמכה. לא ששבת היא מכה חס ושלום, אבל היא הופכת כמו שאמרתי לכם, עבורי, את הרגעים למכה….או לפחות מכה בי ובמחשבות שלי.

וכשמוצאי השבת מגיעה אני חוזר לעצמי, מרגיש טוב, לא רוצה אף אחת לחלוק איתה את הרגע המכונן הזה במוצ"ש. לדעתי האל הטוב שבמרומים אמר לעצמו, "אני אתן את השבת לכל האנשים שחיים בזוגיות שיהיה להם שקט קצת על הנפש מכל השבוע שסבלו אחד את השנייה ולהפך……ואת מוצאי השבת אני אתן לאנשים שלבד, שסבלו בשבת מהלבד…". כי האל הכל יכול, גם הוא יודע איך מרגישים האנשים שלבד…כי הרי הוא שליט העולם…לבדו…כי איך אומרים כולם? אין מלבדו. לא? אז מי כמותו יבין את אלה שלבד.

במוצאי השבת, מגיעה ההבדלה. ההבדלה של האנשים שלבד, שמבדילים בין הרצון ההוא שהיה עד לאותו הרגע לא להיות לבד בשבת, לבין הרגע שהם חוזרים לעצמם, ברוך השם. באותם הרגעים גם אני נזכר, ובדרך כלל יש  צעקות ברקע של השכנים שחיים בזוגיות שיזכירו לי את זה….שלמעשה טוב להיות לבד אפילו בשבת, מאשר להיות ביחד כלא טוב. כי איך אמרה לי פעם מישהי מאוד לא נחמדה….להיות ביחד עם מישהו אתה לא רוצה, זה להיות לבד…אבל אז זה לכל השבוע….