זה היה לפני שנה, ככה פלוס מינוס, בסניף דואר קטן ב'שער ראשון', בתחנה המרכזית בראשון לציון. עמדתי בתור עם עוד משהו כמו עשרה אנשים חסרי סבלנות, שלחלקם סימני זיעה כבר בחולצה…ומקטי עצבים במצח…לא מחזה כזה מלהיב. כל אחד רצה שיגיע תורו כבר והוא ילך לדרכו…לחופשי. נו אתם יודעים מה קורה בדואר בתור. אבל זה לא העניין. העניין היה משהו אחר לגמרי.

לפתע הוא נכנס. איש לא צעיר עם הכיפה והשיער הלבן. הוא לקח מספר והתיישב בשקט להמתין להכרזה על המספר שכתוב בפתק שבידו. הסתכלתי עליו שוב, ואח"כ עוד קצת שוב,  ואמרתי לעצמי. זה הוא? כן. זה היה הוא. זה היה יהודה בארקן שנכנס לסניף וישב בשקט וחיכה לתורו. כולם הסתכלו עליו ושתקו. התור שלי עמד להגיע, היה עוד מספר אחד לפניי וחצי שעת ההמתנה שלי עמדה להסתיים ברוך השם. אבל זה היה חזק ממני, ותודה לאל שזה היה ככה.

קמתי ממקומי (נשבע לכם גם עכשיו יש לי צמרמורת) נגשתי אליו ואמרתי לו: "יהודה ברקן הגדול?". הוא הסתכל עליי ואמר: "לא כזה גדול". אמרתי לו: "תראה יהודה, אני כבר לא זוכר את מספר הפעמים שגרמת לי ולחברים שלי, לצחוק ולחייך עם הסרטים שלך. הדבר הקטן ביותר שאני יכול לעשות עבורך זה לתת לך את התור שלי". הוא הביט בי ואמר בשקט: "תודה בחורצ'יק. התענוג הוא שלי". נתתי לו את המספר שלי…ברגע שהוא עמד לקום. כל הנוכחים במקום החלו למחוא לו כפיים, ככה ספונטנית כאילו בסימן מוסכם מראש שלא ניתן מאף אחד.  יהודה בארקן הרגיש לא נעים חייך את החיוך שלו שאני מכיר עוד כשצ'ארלי ביקש מארליך שיביא "כמה ביצים שיש" והודה בקידה קלה. הדואר הקטן והחשוך מעט הואר פתאום באור זרקורים שעל הבמה… והבמה הייתה באותם הרגעים של יהודה, גם אם היה ליד הדלפק…. האיש "שכל העולם במה", היה בדיוק התיאור של חייו.

אבל זה לא נגמר שם. האדם שהיה אחרי אמר לי: "קח את התור שלי. זו התודה שלי על התודה שלך לאיש הזה ששימח דור שלם". "אני מציע" אמר בחור אחר, שכל אחד פשוט ידחה את התור שלו…" וזה מה שהיה. פשוט איש אחד שגרם לעשרה אנשים שלא סבלו עד לפני רגע אחד את השני, להיות ולו לרגע יחד, לתת מעצמם ובחיוך הכי גדול… אותו חיוך שהוא צייר על פניהם במשך עשורים שלמים….

זה יהודה בארקן על עשרות סרטיו. סרטים שנגעו בי ובבני דורי, ומתברר שלא רק בהם, אלא בל הדורות מאז. זה האיש שהעניק לנו את ההזדמנות לחגוג איתו "בסנוקר", לברוח איתו מ"גדליה" בצ'ארלי וחצי, לבכות בגללו כי כל אחד הוא קצת "אבא גנוב", ולחייך איתו גם ש"אכלנו אותה…" והרשימה הזו לא נגמרת…אורכה כמעט כאורך שנותיה של המדינה.

האיש הזה שהסרטים שעשה בחייו, היו חלק מהמציאות שלנו, הלך בשבת לעולמו. ליבו נדם אבל הסרטים לא. הם ימשיכו לפעום בתרבות הישראלית. המילה תודה אינה מכילה את מה שאנחנו צריכים להגיד לו. המילה תודה לא מגדירה בתוכה את החוב התרבותי של העם פה היושב בציון (ותאמינו לי גם אלה שישובים בגולה) לאיש הזה. איש שאיחד את כולם. בארה"ב שחקן הפך פעם להיות נשיא, קראו לו רונאלד רייגן…זה אולי יישמע עתה קצת הזוי, אבל אדם כמו יהודה בארקן הגדיר את מה שיפה פה בארץ חמדת אבות, המאחד אותה, הוא "תעודת הזהות" של כולם….זה תפקיד נשיא לא?

בסרט 'חגיגה בסנוקר' שואל הרב את בארקן (ששיחק את האחים עזריאל וגבריאל, למרות שברור לי שכולכם יודעם את זה) מי היו עשרת הצדיקים שנכנסו בחייהם לגן עדן….(או בלשון הרב חנוכה- "ככה חופשי"?)…האמת לא זוכר בדיוק את כל שמות העשרה…אבל אני מכיר את הצדיק ה-11 שנכנס לשם… יהיו זכרו ברוך.