מאחר ואני שופך פה את הלב שלי, אומנם באמצעות המילים, אבל דרך כל תא בגוף שלי, אז אתחיל בדוגמא שלי, אח"כ אני בטוח שכל אחד מכם כבר יתחבר אל זה לבדו. מאיפה אני יודע? נו מה, בגילי הניסיון הוא החכמה האמיתית, הוא זה שעונה לי לבעיות, מה שלצעירים יותר, זה בגדר שאלה שטרם חוו אותה. כן, ניסיון שווה חכמה. תאמינו לי. אני הייתי בגילכם, אתם טרם בגילי (טוב נו, חלק מכם)
ולענייניו. לפני עשר שנים היה לי הכל. חנות בגדים מצליחה בקניון בראשון לציון (עם שותף, שבקושי הגעתי אליה. עוד טועות שלמדתי ממנה. אבל זה בפעם אחרת), משרה נחשקת בידיעות אחרונות בתל אביב, עם שכר שגם היום היה נחשב ללא רע בכלל, הייתי מורה בבית ספר תיכון ביפו ואחד כזה בעל מעמד טוב מאוד שם.
ואז, בתוך חודש אחד הכל קרס, המצב הכלכלי בעולם (משבר 2008), הביא לקריסת החנות, בבית הספר המנהל הודיע לי על קיצוצים שהותירו אותי עם רבע משרה ובידיעות אחרונות החליטו לצמצם משרות ואני שלמתי את המחיר. נותרתי בתוך פחות משבועיים בלי כלום. חסר כל. זאת אומרת נשארתי רק עם אמא שלי זכרה לברכה (כמה אני מתגעגע אמא) והבנות שלי אופיר ויובל. זהו. זהו. בלי שקל על התחת ואם לא ננסה להיות מצחיקים, בלי אגורה לחיות איתה.
כמובן שעטו עליי כל "הטורפים" הרגילים, כולל בנקים לפני הכל ולא רק הם, הגרושה, ספקים, וסתם אנשים שחשבו שעתה יוכלו להגיד לי מה שהם רוצים, כי אני בלי כוחי. כולל כאלה שחשבתי שקוראים להם חברים שלי. אז חשבתי. אפילו הרכב נלקח ממני. הפכתי בגיל 40 פלוס לאדם בלי רכוש.
חשבתי על הכל. גם על החבל. אל תצחקו, על הכל. מה שהחזיק אותי היו אמא שלי והילדות. מבחינתי חשבתי שזהו. אין לי מה לעשות יותר. אתם רואים שזה לא קרה כי הנה אני כאן. הנה אני אתכם (ותודה לש.מ. שאני אתכם). מתישהו הבנתי כי יש לי שתי אופציות, להמשיך לקרוס או להוציא את כל מה שיש לי עמוק בתוך תוכי, את הכח הזה שאתה מגלה רק ברגעים האלה. והכי חשוב המצאתי את עצמי מחדש. או אולי גיליתי את עצמי מחדש.
קמתי בוקר אחד והחלטתי לעשות. חיפשתי בית ספר אחר, חיפשתי עוד מקום ללמד בו ומצאתי מכללה שבה אני מלמד כמרצה עד היום (שם הכרתי את אם בני, אבי שהוא העתק הדבק שלי. מעז יצא לי הכי מתוק שיש. אני יודע כי אני מנשק אותו ויודע כמה מתוק לי), חיפשתי עוד מקומות לעבוד בהם בתגבורים לבגרויות, בכל מקום בארץ כמעט וגם את זה עשיתי. רכשתי לי רכב סוג ז', אבל שנוסע, ונסעתי ממקום למקום, מעבודה לעבודה. גם מצאתי לי תעסוקה לא לחשוב על מר גורלי וגם התחלתי למצוא לי פתרונות לסגור פה פינה, שם פינה וכך פשוט קמתי מהרצפה, לברכיים משם על הרגליים.
אני יודע. עכשיו תגידו שאני מספר על זה ממבט רחוק. מאוד רחוק ואצלכם אולי זה הרגע הזה. אבל הכל פתיר יקיריי. הכל. הכל תלוי בנו. נכון, אומרים בעזרת השם, אבל המילה היא בעזרת השם וזה אומר שזה גם בעזרתנו. ברגעים האלה גם גיליתי מי באמת רוצה לעזור לי ומי רק חי בצילי ונהנה ממעמדי. נותרתי עם חבר או שניים אמיתיים. לא יותר.
אנשים נוטים לראות את הרגע הזה של הקריסה כאילו אין יותר. רגע הקריסה האמיתי הוא לא במעשה שקורה לכם, אלא ברגע שהחלטתם לוותר להרים ידיים, להגיד מעכשיו יקרה מה שיקרה זה לא יעזור. אבל הנה אתם קמים גם לבוקר. אתם חייבים לצפות לעתיד בסקרנות כמו שאני תמיד אומר. אין לדעת מה יקרה מחר ולאן זה יוביל אתם. תראו אותי, הגעתי מהרגע הזה של כלום, לרגע שיצרתי לעצמי הכל מחדש ובגיל לא צעיר ואפילו זכיתי בבן שלי.
ברגע הקריסה לא ראיתי את זה. ראיתי רק שחור, שחור ושחור. אז נכון, הרגע הזה הוא אולי שחור, שחור ושחור, אבל להישאר מתחת לשמיכה או לא לצאת לעולם להתמודד, היא לא רק טעות, אלא הפיכת הקריסה לקבועה.
מי אמר שאפשר להתחיל מחדש רק שאתה בן 20? מי המציא את זה? החברה שלנו. אז הסביבה שלנו שמבקרת אותנו כל רגע לא תמציא את עצמה מחדש ותישאר כפי שהיא. אתם, אתם תעשו מה שאפשר עבור עצמכם. לצאת מהמצב הלא טוב שאתם נתונים בו. אני לא כותב את הדברים כאילו בהוראות הפעלה. הייתי שם. אני יודע שאפשר.
ועוד דבר אחרון שמאוד חשוב. תלמדו להעריך את המצב שבו אתם נמצאים. אם טוב לכם, אל תבכו, אל תתלוננו, שדרגו את המצב, תשמרו אותו. תעריכו את מה שיש לכם. אל תבכו ותגידו לזה יש יותר ואני רוצה ככה וככה ועוד קצת ככה. תיהנו מהרגע הזה, הוא לא נצחי. החיים הם באמת כמו רכבת הרים, פעם למעלה ופעם למטה, אבל אל תשכחו, רכבת ההרים הכי מסוכנת שיש, בסוף היא מגיעה לתחנה שלה… התחנה אותה היא מבקשת כל הזמן. החיים יפים.
