דרכו של אדם להיות נמשך אחרי רעיו וחבריו בדעות ובמעשים, ונח לא למד ממעשיהם לכן היה צדיק בדורותיו, לעומת דורו. ולמרות שנח היה צריך להשקיע מאמצים רבים להגיע לדרגה שלו, לא היה נחשב בדורו של אברהם אבינו.
עוד כתוב בפרשה: "את האלוקים התהלך נח…". לנח היה אמונה גדולה בהקב"ה, ולמרות שאמר לו לבנות תיבה ולהכניס לשם את החיות וכו'… עשה כן, למרות שמדרך הטבע לא היו מספיקות אפילו שלוש תיבות כאלה, אבל היה נס גדול וכולם נכנסו שם. ושואלים מדוע אם כן ה' לא אמר לו לעשות תיבה יותר קטנה אם ממילא היה נס? הקב"ה רצה בכל זאת להשאיר לאדם בחירה לאמונה, ולא לעשות נס גלוי כל כך. כאשר יורד מן מהשמיים כולם מבינים ורואים שזה נס גלוי, אך שהקב"ה מוציא לחם מן הארץ כולם חושבים שזה דרך הטבע, ורק אדם שאינו מתבונן חושב שאין כאן נס. וזאת עיקר עבודת האדם בעולמו, לדעת ולהבין שהכל נס משמיים, ואין כאן שום דבר שהוא טבעי. כל מציאות הטבע בעולם היא כדי להעמיד את האדם בניסיון האמונה, וכל חובתו של האדם היא לעמול להשיג את דרך האמת.
הלכות ברכת הגשם:
א. בארץ ישראל שואלים את הגשמים בברכת השנים לומר "ותן טל ומטר לברכה", החל מליל שבעה בחשון, בתפילת ערבית, עד המנחה של ערב יום טוב הראשון של פסח, ועד בכלל. ואף על פי שהיה ראוי להתחיל לשאול טל ומטר תיכף ומיד אחר החג, כדרך שמזכירים "משיב הרוח ומוריד הגשם" החל מתפילת מוסף של שמיני עצרת, והלאה, מכל מקום תיקנו חז"ל לעכב שאלת טל ומטר עד שיעברו חמשה עשר יום אחר החג, כדי שיספיקו עולי רגלים להגיע למחוז חפצם, ולא יעצרם הגשם, ושיערו אז שדרוש חמישה עשר יום כדי להגיע (בתנאי התחבורה של הימים ההם) מירושלים לנהר פרת, גבול מדינת בבל, ששם היה היישוב המרוחק ביותר מירושלים.
ב. מנהג הספרדים ועדות המזרח בברכת השנים, לומר בקיץ "ברכנו", ובחורף "ברך עלינו", וכוללים בה שאלת טל ומטר. והוא מנהג נכון על פי הקבלה. ובנוסח ספרד של האשכנזים אומרים לעולם "ברך עלינו", אלא שבחורף כוללים בה ותן טל ומטר לברכה.
ג. מי שטעה ושאל טל ומטר בברכת השנים תיכף ומיד לאחר החג, קודם שבעה בחשון, אינו צריך לחזור ולהתפלל, כיון שעל כל פנים עונת הגשמים היא. ואפילו נזכר באמצע התפילה, יכול להמשיך להתפלל. ומכל מקום אם ירצה יוכל לחזור ולהתפלל בתנאי נדבה, שיאמר: "אם אני חייב לחזור ולהתפלל, הריני מתפלל לשם חובה, ואם לאו תהיה תפלתי זו לנדבה", ואינו צריך לחדש בה דבר.
שבת שלום!
