רנ"ג מוניק אוחיון (53) מאשדוד, העובדת בשירות בתי הסוהר (שב"ס) חזרה בשבוע שעבר ממסע מטלטל בין מחנות ההשמדה בפולין. השב"ס, כחלק מכוחות הביטחון של ישראל וכהזדהות עם הערכים של מדינתנו, מוציא מידי שנה משלחות לפולין. "נבחרתי לצאת למסע, וראיתי בזה שליחות", מספרת לנו מוניק, "שמעתי מסוהרים שיצאו למסע, שזוהי חוויה מאוד עוצמתית, וכל אדם חייב לעבור את זה. הם צודקים".
אל המסע שנקרא "עדים על מדים" יצאו כ-80 עובדי שב"ס, ואיתם ניצולת השואה שרה וינשטיין והאם השכולה שולה פינטו, שבתה נספתה באסון הכרמל. מוניק מספרת כי אל כל משלחת מצרפים הורה שכול וניצול שואה. בנוסף, מתלווה כראש משלחת אחד מהמפקדים הבכירים בשב"ס. חברי המשלחת מתחלקים לשתי קבוצות, וגם בראש כל אחת מהן עומד מפקדים בכיר.
עד כמה הגעת מוכנה נפשית למסע?
"בתי, שהייתה במסע לפולים במסגרת התיכון בכיתה י"ב, ידעה לקראת מה אני הולכת, ואמרה לי שאני צריכה כוחות נפשיים, כי זה לא פשוט. היא צדקה. היו לנו ארבעה מפגשי הכנה נפשית, אבל למרות זאת ולמרות כל המידע שהיה לי, הסרטים שראיתי ועדויות ניצולי השואה ששמעתי, זה מתגמד לעומת המצב שאת שם וחווה את כל המראות והזוועה. היו לי חששות כבדים במהלך המפגשים שלא אעמוד בזה נפשית, כי אני מאוד רגישה, וכשהגעתי לשם זה שבר אותי. היה לי קשה לעמוד במראות".
והמסע אכן היה מטלטל, וכלל ביקורים בבתי קברות, קברי אחים, אנדרטאות ומחנות השמדה. רב כלאי שרון טפר, קצינת חינוך סגל שב"ס, הדריכה את חברי המשלחת, שלמדו בכל אתר שבו ביקרו על האירועים המזוויעים שהתרחשו בו. בכל מקום קיימו החברים טקס מכובד לזכר הנספים.
ביום הראשון, לאחר הנחיתה בוורשה, קיימה המשלחת טקס בבית הקברות היהודי, ומשם נסעה למחנה ההשמדה טרבלינקה. "סערת הרגשות התחילה כבר בבית הקברות", משתפת אותנו מוניק, "ובסוף היום עליתי לישון עם בלב כבד. למחרת, כשנסענו לקבר האחים ביער פרצ'ב, נשברתי. שם נרצחו כל היהודים של עיירה בשם יוספוב. זו הייתה קהילה יהודית גדולה. המדריכה חילקה לנו פתקים עם שמות של ילדים והוריהם שנרצחו ונקברו שם, וכל אחד מאיתנו קרא את השמות שנתנו לו לעילוי נשמת אותם יהודים. המדריכה השמיעה ברקע את השיר 'אימא', ואני התפרצתי בבכי. אמי נפטרה כשהיא רק בת 46, ואני מאוד רגישה לזה, מה עוד שהקראתי שם של ילדה בת חמש שנרצחה והכאב היה גדול. לא יכולתי להפסיק לבכות, וגרמתי לכולם לבכות אחריי. זה היה שילוב של המועקה מהיום הראשון והשיר ששבר אותי.
ביום המסע השלישי נסעו חברי המשלחת למחנה ההשמדה מיידנק. משם נסעו לעיר קרקוב וקיבלו בה את השבת. "הלכנו לבית הכנסת בערב, התפללנו וחזרנו לארוחת שבת חגיגית במלון", מספרת מוניק. "לאחר הארוחה, אמרו לנו האחראים על המסע כי מאחר שאנחנו רחוקים מהמשפחות שלנו, הם קירבו אלינו את המשפחה. הסתבר שלפני שיצאנו, הם התקשרו לבת שלי וביקשו ממנה להכין מכתב, תמונות וציורים או כל דבר דומה, וכך כל אחד מאיתנו קיבל מכתב ומזכרת ממשפחתו בהפתעה. זה שוב הביא אותי לידי בכי, כי אני מאוד קשורה לבנות שלי ויש לי גם נכד".
לאחר מנוחת השבת יצאו חברי המשלחת אל בית הקברות היהודי במחוז קיילצה ולעיירה חיימלניק. בבית העלמין הזה, גם הגברים החזקים נשברו. "יש שם בית העלמין לילדים", מספרת מוניק, "יש אנדרטה לילדים שנרצחו. הקטן ביותר היה בין שנה וחמישה חודשים והילדים הגדולים היו בני 13. אין אחד שלא בכה, יש גברים שהתוודו שזו הפעם הראשונה במסע, שהם בוכים בדמעות. כולם נשברו, אף אחד לא נשאר אדיש".
איך מצליחים להתמודד כאשר בכל יום יש אתגרים נפשיים כאלה?
"שיתפנו את הרגשות שלנו. בערב נערכו שיחות לראות מה התחושות של כל אחד, מה הרגיש ומה חושב כל משתתף. חברי הקבוצה שיתפו האחד את השני ברגשות".
שיא המסע הגיע ביום השישי שלו. המשלחת הגיעה לאושוויץ-בירקנאו. "נכנסנו למחנה, וזה היה מזעזע. נסענו לבירקנאו, ראינו איפה חיו היהודים, איפה הוציאו אותם להורג, ראינו את הקרונות, את תאי הגזים, את המשרפות, וזה היה מזעזע. שם ערכנו לאחר הטקס את 'מצעד החיים'. זו הייתה צעדה מכובדת ומכבדת את זכר הנספים. צעדנו עם דגלי ישראל ודגלי השב"ס לאורך 3-4 ק"מ. אנשים שהיו שם הצדיעו לנו ונופפו לשלום. למחרת נסענו לאנדרטת רפפורט, האנדרטה המרכזית ללוחמי מרד גטו ורשה, שמראה את הגודל, הכוח והחוזקה של העם היהודי. לאחר מכן נערה שיחת סיכום".
איך אפשר לסכם את מה שעברת?
"קודם כל הודיתי על כך שניתנה לי הזכות והכבוד להגיע ולהיות במעמד הזה. אמרתי לחברים שאני לוקחת איתי הרבה רגשות סוערים ובלבול. הבנתי שהחיים הם לא דבר מובן מאליו, וצריך לחיות אותם עם אהבת חינם וללא שנאת חינם. צריך להעריך את המשפחה, את הילדים, את הסובבים אותנו, את האדמה, אדמת ארץ ישראל, שאנחנו דורכים עליה. אני מאמינה שששת המיליונים שנספו, היו מאוד רוצים להיות פה בישראל. אני גאה שנסעתי כנציגה של אשדוד, ושאני יכולה לספר למשפחה, לחברים ולתושבים על המסע המרגש. עברתי טלטלה, ואין ספק שמשהו משתנה בך, לא חוזרים אותו דבר. גם אם ייקח לי זמן לחזור לעצמי, לעולם לא אשכח".
