כשמספרים לנו על עולים חדשים המגיעים במיוחד על מנת להתגייס לצבא ולתרום למדינה באמצעות שירות משמעותי, אנחנו מדמיינים נערים ונערות בגילאי 18-19, וזה בדרך כלל נכון. אך הנה לפנינו צעירה, עולה חדשה מצרפת, שאף סיימה לימודי תואר ראשון שם, שהחליטה להתגייס לצה"ל ולהיות לוחמת. הכירו את טוראית סלומה סולטן (23), חיילת בודדה המתגוררת באשדוד, אשר סיימה בהצלחה את מסלול הכשרת הלוחמים של חטיבת החילוץ וההצלה.
סלומה, בת לאב ישראלי לשעבר, עלתה לארץ לפני כשנתיים. ההחלטה גמלה בליבה לאחר שבמסגרת לימודי התואר שלה במינהל עסקים וקשרי תיירות היא גרה בתל אביב. "פגשתי שם הרבה אנשים מעולים, אין לי מלים לתאר את ההרגשה", היא אומרת, "והרגשתי שאני יכולה לבנות משהו, שאני יכולה להיות חלק מהסיפור של המדינה, ולא רק תושבת. בגלל שאני קצת ישראלית, יש אפשרות להתגייס עד גיל 26".
וכך, לאחר סיום לימודיה, עלתה סלומה לארץ דרך תוכנית "מגן". היא הגיעה למרכז הקליטה ברעננה, והמשיכה ל"וינגייט" ללימודי תעודה של מדריכי ספורט וחדר כושר במסלול המיועד לדוברי צרפתית. "במרכז הקליטה למדתי עברית באולפן במשך חמישה חודשים, אחר כך הגיעה הפגישה הראשונה עם הצבא. כשהחלטתי לבוא לארץ ידעתי שאתגייס, גם בגלל שאני חייבת כי ישראלית וגם כי רציתי", היא מספרת, "סיימתי באפריל 16', וחזרתי לצרפת לחגוג בר מצווה לאחי ולעשות סידורים, וחזרתי להתגייס. הגעתי ל'מחוה אלון' באוגוסט 16', הייתי שם שלושה חודשים וחיזקתי את העברית שלי, ומשם הגעתי לחטיבת חילוץ והצלה. למדתי הרבה על עצמי, הסגל היה מושלם, המפקדות שהיו לי שם גם באו למסע הכומתה שלי, וזה היה מרגש".
איך ידעת איזה מסלול לבחור?
"היו לנו כמה שיחות, היה פאנל לוחמות ובחרתי בזה. בהתחלה, בגלל הגיל, לא רציתי לשרת יותר משנה וחצי, אבל ב'מחוה אלון' דיברו והסבירו לי מה עושים ביחידה ואהבתי את זה. חשבתי שאם לא אלך לשם, אעשה שירות לא משמעותי ולא מעניין, ולא בשביל זה באתי. התגייסתי כי חשבתי שהצבא הוא כלי קליטה חשוב וטוב. הוא נותן גם שפה וגם למידה של התרבות בארץ, כי היא שונה מאוד מהתרבות של האירופאים, וצריך להתרגל ולהבין איך הראש עובד ואיך הישראלים חושבים. לפני שבחרתי בחטיבת חילוץ והצלה, רציתי לצאת לקורס מ"כים בהדרכה, אבל התביישתי בגלל העברית. אמרתי לעצמי שאלך ללוחמים, ככה תהיה לי טירונות ארוכה, אלמד יותר עברית יותר ואולי בהמשך אצא למ"כים. ראיתי את היחידה, שזה גם חי"ר וגם חילוץ, זה כל כך מעניין כי זה לא רק לשמור על הגבול אלא גם על מה שיש בתוך המדינה, לשמור על האנשים, לשמור על החיים".
איך התאקלמת מבחינה חברתית? הרי את מבוגרת גם מהמפקדות.
"נכון שאני מבוגרת מהמפקדות, אבל בתוך הצבא אני צעירה מאוד, לא ידעתי כלום. אף פעם לא הסתכלתי על גיל המפקדים. אם הייתי עושה כך, זו הייתה טעות בשבילי יותר מבשבילם. היה לי קשה, אבל לא עם המפקדים, אלא בגלל ההבדלים ביני לבין החיילים. אנחנו לא הגענו מאותו מקום, אני כבר הייתי עצמאית עוד מלפני שהתגייסתי, ובכלל הסיפורים שלהם, כמו למשל שהם הלכו לבלות במועדון, הזכירו לי אותי בגיל 18. אני בעצם הייתי כמו אחות גדולה, וככה הצלחתי להתחבר אליהם. לא הייתי עצלנית עם העברית, וכשהייתה לי שאלה שאלתי והם עזרו לי. חוץ מזה הייתי מצחיקה אותם בגלל המבטא שלי או בגלל שהייתי מסתכלת עליהם בהלם אם לא הייתי מבינה אותם או שהייתי מבינה משהו אחד, אבל הם בכלל התכוונו למשהו אחר. זה גרם למצבים מצחיקים. אני גם לא מפחדת להנהיג, פעם היה מסדר וצעקתי להם מה לעשות, וכולם הקשיבו וכמובן גם צחקו בגלל המבטא".
חצי השנה בהכשרה מתחלקת לטירונות ולאימון. לאחר מכן, לוחמי חטיבת החילוץ תופסים קו ביהודה ושומרון. "בטירונות למדנו על חי"ר, על נשק, ישנו הרבה בשטח, ובאימון למדנו על חילוץ ואב"כ. היו לנו הרבה תרגילים, והבנו שהמשימה של היחידה, זה לא רק ללכת למקום ולעשות מעצר אלא גם ללכת לאתר ולחלץ אנשים פצועים", היא אומרת.
את המסלול סיימו הלוחמות במסע כומתה של 18 ק"מ משדרות לזיקים. בקילומטר האחרון הצטרפו אליהן הורים ובני משפחה. "ההורים שלי הגיעו במיוחד. אבא שלי בא לטקס ולמחרת כבר חזר לצרפת. אימא נשארה לשבוע, לא ראיתי אותה חצי שנה והיה לנו הרבה מה להשלים. גם דודה שלי מירושלים הגיעה לטקס. הם הגיעו כמו תיירים, עם מצלמה, וכשראו אותי צעקו את שמי בהתלהבות. לא ציפיתי לזה. זה היה מאוד מרגש, ועוד יותר התרגשתי כשקיבלתי את הכומתה הכתומה של המ"מ שלי. אחרי שקיבלנו את הכומתות, אכלנו עם המשפחות ולעולים החדשים הייתה קבלת דרגות עם מפקד הבא"ח".
יש לך חברים שעלו התגייסו?
"גרתי במקום שנמצא עשר דקות מפריז, ולמדתי בבית ספר ציבורי לא יהודי. רוב החברים שלי מצרפת הם נוצרים, אף על פי ששמרתי על מסורת ועל כשרות. רק בגיל 17 התחברתי יותר למסגרת של הקהילה היהודית, ויש לי חבר אחד שעשה עלייה איתי, ועכשיו הוא הולך לשרת בעוקץ".
איך הגעת לאשדוד?
"סבתא שלי גרה פה, ואני גרה אצלה. לאבי הישראלי יש בעיר הרבה משפחה שאני מכירה פחות או יותר כי עוד מילדות היינו מגיעים לביקור בערך פעם בשנה. אני גם מכירה את החברות של סבתא שלי באשדוד, אבל החברים שלי בישראל גרים באזור תל אביב, רמת גן, נתניה ופחות באשדוד. אני מגלה לאט לאט את המקומות המעניינים בעיר. אני אוהבת טיולים וספורט, ואוהבת להתאמן ולעשות יוגה בפארק אשדוד-ים".
בעוד קצת יותר משנה סלומה תשתחרר. העתיד שלה מלא ברעיונות לפרויקטים. "עשיתי עלייה עם הרבה תכניות בראש", היא אומרת. "אני רוצה לסיים תואר שני במינהל עסקים, ולפתוח משהו שמשלב תיירות וספורט לתיירים. יש פה ענפים מעניינים, יש ים, יש הרים, יש הכול". מסתבר גם כי סלומה הפנימה כיצד דברים מתנהלים בישראל. "העבודה פה זה לא כמו בצרפת", היא אומרת, "פה את מרגישה שלא משנה איזה תואר יש לך ומה האופי שלך, אם יש לך קשרים את יכולה להסתדר גם בכמה כובעים. בצרפת זה אחרת. בארץ צריך טיפה חוצפה ישראלית, מה שלא היה לי לפני כן, ועכשיו אני מרגישה שאני לא הולכת להתבייש. אם אני רוצה להיכנס לחברה, יהיה לי אומץ להגיד בראיון, כשישאלו אותי 'למה את ולא מישהו אחר', כי אני יודעת שאני הכי מתאימה".
