הלב נקרע מול המראה הקשה הזה – רונית ביטון (50), אשדודית ללא עבר פלילי, שמעולם לא ידעה בעיות מול גורמי החוק, הורדה מרכב השב"ס עם אזיקים על הרגליים, סביבה חמישה מאבטחים עם נשקים שלופים, והיא צועדת לכיוון קברה של האם אסתר (72), שנפטרה בדיוק לפני שנה באורח פתאומי. בני המשפחה אומרים כי האם נפטרה משברון לב, מהסבל שבתה רונית עוברת בכלא "נווה תרצה", לאחר שנשפטה לחמש שנות מאסר בפועל. הסיבה – רונית נלחמת כלביאה כדי שבנה היחיד מיכאל יישאר לצידה, ולא יעבור להתגורר עם אביו הנוצרי בבלגיה.
המאבק של רונית לא צלח, ובית המשפט גזר עליה לפני 25 חודשים, חמש שנות מאסר בפועל על הפרת הוראה חוקית וסיוע בחטיפת בנה. ביטון מרצה את עונשה בתנאים לא פשוטים, היא עדיין לא יוצאות לחופשות, וגם ללוויה של אימה היא הגיעה עם מאבטחים ולאחר שעתיים חזרה לתא המעצר. "רונית אפילו לא זכתה לשבת שבעה על האם, דבר שמראה עד כמה הולכים איתה רחוק. היא נרקבת בכלא, הופכת לצל של עצמה, אבל זה לא מעניין אף אחד. להיפך, מנהלת הכלא הולכת איתה ראש בראש, ולכל בקשה היא משיבה בשלילה כאילו מדובר ברוצחת עם דם על הידיים", אומר אחד מקרובי משפחתה.
עם זאת, חשוב לציין כי לאורך כל הדרך המשפטית, בארץ ובחו"ל, בית המשפט החליט לפסוק באופן עקבי לטובת הגרוש, ולא ציין במילה על המסוכנות שלו, עליה ביטון חוזרת שוב ושוב. יתרה מכך, מבחינת המערכת המשפטית, ביטון היא הדמות הבעייתית בסיפור, בטענה כי חטפה את בנה ופעלה בניגוד להחלטת בתי המשפט בישראל, בצרפת ובבלגיה.
"רונית גוועת ודועכת מאחורי הסורגים"
הרב שלמה ביטון מלווה את מאבקה של רונית ביטון עקב לצד אגודל. הוא מגיעה לדיונים המשפטיים, משגר מכתבים לכל הגורמים הרלוונטיים ומשמיע את הזעקה שלה בקולי קולות. הרב שלמה ביטון אמר לעיתון "המגזין": "מדובר בפרשה מוזרה והזויה, שבכל פעם מקבלת תפנית שלילית נגד רונית. הילד שלה מיכאל כבר בן 16 וחצי, ואני נשבע ומניח יד על ספר תורה שרונית לא יודעת היכן הוא נמצא. הילד לא רוצה לחזור לאביו, הוא כבר חצה את גיל 16 ולכן אמנת האג לא תקפה לגביו, ובינתיים האם עוברת התעללות בכלא שחוצה את כל גבולות הדמיון. מדובר באישה חולה, שסובלת מדלקת ריאות כרונית, בחורף היא רעדה מקור כי לא היה לה חימום, למרות בקשות חוזרות ונשנות, בקיץ היא סובלת מכאבים עזים, אבל איש לא פוצה פה. 25 חודשים בכלא ללא חופשה, היכן נשמע כדבר הזה? רונית מוקרבת על מזבח הדיפלומטיה, כדי לשמור על מערכת יחסים טובה עם בלגיה, בזמן שהיא גוועת ודועכת מאחורי הסורגים".
הרב ביטון אומר דבר מפתיע: "הילד גדל היום בלי אבא ובלי אמא, ולאחרונה אנחנו עושים ניסיונות לפיוס עם הגרוש, להתגבר על המחלוקות, כדי שכולם יהיו מרוצים, אבל אי אפשר לעשות זאת בזמן שרונית לא זוכה לראות אור יום. אם היא תקבל חופשה, אולי יהיה אפשר לקדם את המהלך הזה".
11 שנים של מאבקים משפטיים
אלו הם ציוני הדרך המרכזיים בפרשה: בשנת 1998 נישאה רונית ביטון בצרפת לוינסנט ג'יוריס (תושב בלגיה). כעבור שנה נולד בנם מיכאל-סולאל בבלגיה. לאחר כארבע שנות נישואין סוערות (ולטענת ביטון אלימות מאוד), בשנת 2002 החלו הליכי גירושין בין בני הזוג, אלו הסתיימו בשנת 2004, ואז נרשמו בני הזוג בבלגיה כגרושים. במסגרת ההליכים הללו נקבע בבית המשפט הבלגי, כי בנם הקטין יוחזק במשמורת אימו, ונקבעו סדרי ביקור של הקטין אצל אביו. בהמשך התיר בית המשפט בבלגיה לביטון להעתיק את מגוריה מבלגיה לצרפת, תוך קביעת סדרי ביקור של הקטין אצל אביו, אשר המשיך להתגורר בבלגיה.
ביטון עברה להתגורר עם בנה בצרפת, ובד בבד ערער האב על החלטת בית המשפט. ביום ה-22.11.05 קבע בית המשפט לערעורים בבריסל כי החל מיום ה-3.1.2006 תעבור המשמורת על הקטין לידי אביו. חודש לאחר מכן ביטון מיהרה להגיש תביעה למשמורת על הקטין בצרפת. כעבור מספר חודשים היא החליטה לעבור לישראל יחד עם בנה, כאשר הגרוש המשיך בתהליך המשפטי והודיע כי ביטון למעשה חטפה את בנם לארץ.
במקביל, האב הגיש בחודש יוני 2006 תביעה בישראל להשבת הקטין למשמורתו בבלגיה. בית המשפט לענייני משפחה בבאר-שבע פסק ביום ה-9.1.2008 כי על ביטון להחזיר את הקטין לידי אביו. ערעור על פסיקה זו נדחה על-ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע חודש לאחר מכן. גם בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, לא צלחה לאם המאוכזבת, שהרגישה כי היא עומדת לבד מול מערכת משפטית גדולה ומורכבת. מיכאל היה אמור לעלות על מטוס לבלגיה ביחד עם אביו, אך לפני שבע שנים נעלמו עקבותיו כאילו בלעה אותו האדמה.
ביום ה-9.7.2008 הוגש כתב אישום נגד ביטון בעבירות של חטיפה ממשמורת והפרת הוראה חוקית. על-פי כתב האישום, הפרה האם את החלטת בית המשפט העליון, שוב ושוב לא מסרה את הקטין לידי אביו ודאגה להסתירו. עוד צויין כי "עד ליום הגשת כתב האישום, מקום הימצאו של הקטין אינו ידוע".
ביום ה-27.4.2011 הרשיע בית המשפט המחוזי בבאר-שבע את ביטון בהפרת הוראה חוקית. עונשהּ נגזר לשנת מאסר בפועל ומאסר על-תנאי. ביטון ערערה על ההחלטה, כאשר גם נציגי הפרקליטות הגישו ערעור ודרשו להחמיר עם האם. בפסק הדין מיום ה-26.2.2013 הרשיע בית המשפט העליון את ביטון בעבירה נוספת, חטיפה ממשמורת. לצורך הדיון בגזר הדין, הוחזר התיק לבית המשפט המחוזי. בגזר הדין מיום ה-9.5.2013 הוטל על ביטון כאמור עונש של חמש שנות מאסר ומאסר על-תנאי. מועד תחילת ריצוי העונש נקבע ליום ה-9.6.2013. ביטון הגישה ערעור על גזר הדין וביקשה לעכב את כניסתה לכלא, בעיקר בגלל בעיותיה הרפואיות, אך בקשתה נדחתה.
בדיון שהתקיים בפני שופט בית משפט העליון נועם סולברג, טענו פרקליטיה של ביטון כי "המבקשת היא אישה נורמטיבית, מעולם לא הסתבכה בפלילים, שהתה תקופה ארוכה בתנאי 'מעצר בית' מבלי שהפרה אותם, התייצבה לכל הדיונים במשפטיה ולא ניסתה להתחמק מאימת הדין".
בני משפחתה עדיין מצפים לנס, בדמות חנינה של נשיא המדינה, כדי שיהיה אפשר להציל את רונית, שהולכת ודועכת מאחורי סורג ובריח.
