תחרות המונולוג הקומי על שם ספי ריבלין ז"ל, מתקיימת כבר שנים מאז לכתו, ומאגדת בתוכה סטודנטים למשחק מכל רחבי הארץ, אשר באים להתחרות ולהציג את המונולוג הקומי הטוב ביותר בפני צוות שופטים מקצועי, בראשות הבמאי והמנהל האומנותי של התיאטרון הלאומי "הבימה", משה קפטן. לזוכה מוענק פרס כספי על סך 12000 שקל, המיועד לטובת מלגת לימודים.
עמית פרטוק (23) נולדה וגדלה באשדוד והתחנכה בבית הספר "צפרירים". כבר מאז היותה ילדה קטנה, הצטיינה עמית בכל תחומי הלימודים, ו"חרשה" את החומר מעל לממוצע דבר שהוביל אותה לעיתים לפספס מפגשים חברתיים בגלל העדפתה לשבת וללמוד. באותם ימים פרטוק לא תיארה לעצמה שיום אחד היא תרצה לפצוח בקריירת משחק. את המשחק היא ראתה רק כתחביב והחלה ללמוד בתאטרון רחוב אשדודי בשם "ברמוזה". בגלל היותה בחורה שקטה ומופנמת, מצאה עמית את עצמה מתאהבת במשחק מכיוון ששם היא מצליחה להביא את עצמה לידי ביטוי והרגישה ששם נמצא המקום האמיתי שלה. את הפתגם "דברים טובים מגיעים לאט", חשה עמית על בשרה זמן קצר לאחר מכן, כאשר הלכה ללמוד משחק בתל אביב, דבר אותו הגדירה "חוויה מעצימה ומעשירה", ולמדה משחק מול מצלמה ביחד עם שחקנים ובמאים מהתעשייה. מיד לאחר מכן התגייסה עמית לצבא וסיימה את השירות בהצטיינות, כאשר בד בבד נרשמה ללימודי פסיכומטרי כדי להבטיח את עתידה, אולם יומיים לפני תחילת הלימודים ביטלה את השתתפותה בלימודים מכיוון שרצתה ללכת אחרי החלום שהוא ללמוד משחק.
תחילת הדרך בחיפוש אחר בית ספר למשחק לא האירה פנים לעמית, כאשר שני בתי ספר נחשבים למשחק בת"א לא קיבלו אותה ללימודים, דבר שהוביל לבלבול וירידת הביטחון אצלה שאכן זה מה שהיא רוצה לעשות בחייה. הצלחתה השבוע ובחירתה במקום הראשון בתחרות המונולוג הקומי, גרמו ככל הנראה לאותם בתי ספר שאז לא קיבלו אותה לאכול את הכובע. פגשנו את הצעירה האשדודית החדשה לראיון, בו היא מספרת לראשונה איך הכל התחיל.
עמית, קודם כל ברכות. חשבת שזה יקרה אי פעם?
"האמת שלא תיארתי לעצמי לפני כמה שנים שזה מה שיהיה. הרגע הזה שלא קיבלו אותי בשני בתי ספר שונים למשחק, גרם לי לאבד אמון בעצמי ולחשוב עם עצמי האם זה באמת המקצוע אותו אני רוצה לחיים שלי".
ואיך הצלחת להרים את עצמך ולהמשיך משם?
"לא ויתרתי, אבל הבנתי שאולי יש לי יעוד אחר לשנה הקרובה, לכן פתחתי את חנות הטמבורייה של אבא שלי ועבדתי שם יום ביומו תוך כדי שאני מוכרת שם סיפונים, חלקי אסלות ועוד אלפי דברים שלא ידעתי שקיימים בכלל… בכל התקופה הזאת ידעתי בלב שזה זמני והתאמנתי לאודישנים כדי שאגיע הכי מוכנה שיש לבחינה הבאה".
אז איך הגעת בעצם לבית הספר "גודמן" בבאר שבע?
"הרגשתי קצת אבודה לכן ניגשתי לדבר עם אחד המורים שלי למשחק מול מצלמה, ובהמלצתו נרשמתי ל'גודמן' ולעוד בית ספר ושם הבנתי שאני צריכה לשחרר ולתת לאלוהים להחליט בשבילי. לא חשבתי על באר שבע בכלל, אבל מהרגע שדרכתי ב'גודמן' זה המקום היחיד שרציתי להיות בו".
איך הרגשת ברגע שמשה קפטן קרא בשמך והבנת שאת זכית?
"האמת שלא ציפיתי לדבר הזה, זו הייתה הפתעה לא נורמלית, גם כי 'גודמן' לקח בשנה שעברה את המקום הראשון, אז חשבתי שהסיכוי שלי יורד, וגם כי המקום הראשון היה נשמע לי קצת בלתי אפשרי. זה היה תהליך ארוך, אני זוכרת שישבתי עם עצמי שלושה ימים לפני התחרות וחשבתי לוותר ולא להשתתף כי לא סמכתי על עצמי ועל המונולוג שבחרתי, ובסוף החלפתי מונולוג ברגע האחרון, למזלי יש לי חברים שלא ויתרו לי וברגע שמשה קפטן קרא בשמי, לא הצלחתי לקום ממקומי, כולם צעקו משמחה ואני פשוט ישבתי שם ובכיתי מאושר".
מאז הצלחת לעכל את זה שזכית במקום הראשון?
"ממש לא, ללמוד משחק זה לא קל ואתה שוכח לפעמים שבאת להגשים את החלום שלך בתוך כל הדבר הזה. זה התחיל בגמר ב'גודמן', שם זכיתי במקום השני במלגה בסך 3000 שקל, ובגמר בספי זכיתי במקום הראשון במלגה בסך 12000 שקל. אני עדיין לא קולטת שזה הסיפור שלי".
לסיום, מה הם התחביבים שלך חוץ ממשחק?
"בזמני הפנוי אני רוקדת ברייקדאנס כבר שמונה שנים, מדי פעם גם הולכת לגלוש, גם פסנתר התחלתי ללמוד לא מזמן אבל במה שאני הכי משקיעה עכשיו זה לימודי השפה הרוסית מכיוון שבן הזוג שלי רוסי ואני ממש אוהבת את השפה וחשוב לי להשתלב שגם הם ירגישו בנוח איתי".
