דבר לא הכין את סגן שרון בן-יאיר (22), ממושב גן הדרום הסמוך לאשדוד, לאחת החוויות הלא פשוטות של חייה, בוודאי הבלתי נשכחות של חייה, כשהייתה אחת מנציגות צה"ל ומדינת ישראל, במשלחת ההצלה הגדולה לברזיל לפני כשבוע.
סגן בן-יאיר היא האחות הבכורה במשפחה בת 6 נפשות. היא משמשת כקצינה בחטיבת החילוץ וההצלה הארצית של פיקוד העורף. בעתות שאין בהן פעולות הצלה, כמו בימים אלה, היא משמשת כמ"מ במבצעית ונמצאת עכשיו בג'נין.
סגן שרון חיכתה לרגע הזה שיקראו לה, לזה היא אומנה. לראשונה בחייה היא הייתה חלק ממשלחת של צה"ל לסיוע באסון קריסת הסכר בברזיל, באזור הקהילה המקומית וילה פורטקו, בסמוך לעיר ברומדינו. קורות סכר קרסו במכרה עופרת בדרום-מערב מינאס ז'ראיס, מדינת מחוז בדרום-מזרח ברזיל. הקריסה יצרה הצפה של פסולת כרייה בצבע אדום שהעלה חשש לזיהום נרחב באזור. על פי הדיווחים, מאות בני אדם נלכדו מתחת לבוץ שנוצר, וחטיבות מכבי האש וכוחות מרשות ההגנה האזרחית של המדינה נערכו למספר קורבנות גבוה.
המשלחת הישראלית מנתה כ-130 חיילים וקצינים בשירות סדיר ובמילואים מפיקוד העורף, וביניהם מומחים הנדסיים, רופאים ואנשי חילוץ והצלה, יחידת להבה של כבאות והצלה, לוחמי היחידה התת ימית של זרוע הים, נציגי משרד החוץ ושגריר ישראל בברזיל יוסי שלי. בראש המשלחת עמד מפקד יחידת החילוץ וההצלה הארצית, אלוף-משנה (מיל') גולן ואך.
סגן שרון מספרת על ההקפצה. היא ישבה בבית הוריה כשלפתע צלצל הטלפון, ועל הקו מהצד השני היה המג"ד שלה ששאל בצורה פשוטה: "יש לך דרכון בתוקף?". תוך 3 שעות היא כבר הייתה בפיקוד העורף ברמלה, מתחילה תהליך של קליטה לקראת הטיסה לברזיל.
סגן בן-יאיר: "עשו לנו תדריך. דיברו על המשלחת, על האסון, על העזרה ובעיקר להיזהר מהקדחת הצהובה". עברו עוד 4 שעות והיא הייתה עם המשלחת על המטוס לברזיל. פתאום ברגע אחד היא בבית בספה וכעבור 7 שעות היא באוויר לברזיל.
התרגשת?
"עד שאתה לא עולה ממש, אתה לא יודע אם אתה נוסע. זו משלחת ראשונה שלי. לא ידעתי למה לצפות, לכן לא התרגשתי. מה שאני יכולה להגיד שזו הייתה שליחות עבורי. הרגשתי את הכח והגאווה להיות חלק מהעוצמה של צה"ל שעוזר בכל מקום בעולם. הצבא והמדינה היחידה שהגיעו לברזיל לעזור".
בתוך 50 שעות מרגע האסון, לאחר 14 שעות טיסה, המשלחת של צה"ל עם סגן שרון כבר נחתה בברזיל. תחת אבטחה כבדה הועברה משלחת לבסיס בו היא שהתה ומשם יצאה.
סגן שרון מספרת כי עם אור בוקר ראשון, עם מעט מאוד שעות שינה, לקחו אותם למקום האסון. מה שמתארת שרון היא תמונה מאוד קשה, שקשה אפילו לדמיין אותה, בוודאי להיות בה: "הכל היה בוץ שעלה על גדותיו, הוא כיסה שטח ענקי. כיסה כפר שהיה במקום, ברגע אחד נלקחו חיים של כפר שלם". 400 איש נהרגו באסון הזה.
סגן שרון הבינה מהר מאוד, כמו כל המשלחת, שאיש לא יצא מזה בחיים. שרון: "הבנתי שהמטרה היא להוציא גופות מהבוץ, אנשים שנקברו בחיים. בהחלה עשו את העבודה הכלבים של יחידת עוקץ, ואח"כ אנחנו התחלנו לחפור ולנסות להוציא בכל דרך גופות. לדוגמא ראיתי בית שידענו שהיו בו 4 נפשות ונסחף כ-700 מטר מהמקום בו היה. חפרנו ולצערי מצאנו גופות".
סגן בן-יאיר הייתה צריכה להתמודד עם מראות קשים. היא עצמה מצאה 2 גופות. היא מתארת: "הגופות היו אחת על יד השנייה. אחת נמחצה על ידי מכונית שגם נסחפה והשנייה לא הייתה בשלמותה".
מראות קשים את מתארת. איך מרגישים. איך אפשר לעמוד בזה?
"אני בת 22, ילדה עדיין. זו הפעם הראשונה. כולם היו בשוק, אבל אתה יודע שאתה חלק ממשלחת וזה נותן לך את הכוחות. הרגשתי מאוד מנותקת מהמקום"
זה מלווה אותך עדיין?
"הריח של הגופות מלווה אותי לכל מקום שאני הולכת".
אחד האירועים ששרון לא תשכח הוא האוטובוס שהיא וחבריה מצאו, מתחת לבוץ. שרון: "אוטובוס מלא בילדי בית ספר. זה מחזה נורא לראות גופת ילד קטן עם תרמיל ביה"ס על הגב, שמכוסה עמוק בבוץ".
מה תיקחי אתך מהמשלחת הזו, מהמסע הנפשי הקשה הזה?
"אקח בעיקר את מה שהרגשתי. אתה נמצא שם כישראלי שבא לעזור. כל ברזילאי בא לחבק, בוכה ואומר תודה. התחושה, היא תחושת שליחות. להיות המדינה היחידה שבאה לעזור".
ללמד עד כמה לקחו ברצינות שרון וחבריה את השליחות הזו, אפשר ללמוד מהסיפור העצוב הבא. לאחר שמצאו כמה חלקי גופה, הוציאו אנשי המשלחת גופה שלמה של גבר בשנות ה-30 לערך לחייו. שרון מספרת מה שקרה אח"כ. שרון: "שאלנו את הברזילאים מה לעשות ומבחינתם היה לצרף אותה ליתר הגופות. אבל אנחנו הרגשנו אחרת. כמה מחברי המשלחת הצטופפו יחד סביב הגופה ופשוט עשו לה אשכבה. הרגשנו צורך לעשות את זה".
