לא פעם אנחנו מהנהנים בראשנו למשמע אלימות נגד נשים וחס ושלום נגד אישה שנרצחה. אבל אח"כ נחזור להתייחס אליהן כסטטיסטיקה. בשבוע החולף צוין "יום המאבק הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים", גם כאן אצלנו באשדוד. החלטנו לתת לשתיים מהן במה, לספר את הדברים שלא יתנו לנו אולי מנוח ולו פעם אחת, אבל לא נותנות לאותן נשים ולנשים רבות אחרות מנוח כל יום וכל היום. לא צנזרנו את האמירות הקשות שלהן, כי רק כך אולי יהיה ניתן להבין ולו במעט מה עבר ועובר על נשים בארץ וגם כאן בעיר. אולי בדלת לידנו ואנחנו שותקים.
ריקי כהן בן לולו (42), אם ל-5 ילדים מאשדוד, עברה אלימות קשה וחיה במקלט לנשים מוכות. היא היום פעילה בתנועה "לא נחמדים ולא נחמדות", פעילה במאבק נגד אלימות נגד נשים ובמאבק לדיור ציבורי. "כל ההתעסקות שלי היא סביב אוכלוסיית רווחה של נשים שחוו אלימות ועוני", היא מספרת. זה אולי הסוף הטוב מבחינתה. או שלא…
אבל אולי צריך להתחיל מהסיכום שלה, בכדי להבין: "אותי לא רצחו למזלי, מאז אני מדברת ומתקנת עבור אחרות, שלא יגיעו למצב שלי". כאן מטילה ריקי את הפצצה: "יש נשים שעברו אלימות שנאלצות לחפש דיור בשוק הפרטי, כי הן כבר לא יכולות לחכות לדיור הציבורי. חלקן לא מצליחות לשלם את השכירות ויש בעלי דירות שמנצלים זאת אומרים להן: 'תפתחי רגליים ולא תשלמי שכירות'. זה ניצול מיני על בסיס של מצוקה".
לריקי טענה קשה נגד המוסדות, לא רק נגד הגברים בעיקר שאלימים, אלא נגד המדינה שמקשה על הנשים שגם כך חוו אלימות קשה. ריקי: "חוץ מהגברים האלימים, ואני לא אומרת שכל הגברים אלימים, המדינה היא אלימה לא פחות כלפי אותן נשים".
זו אמירה לא פשוטה, אפילו קשה.
"כן, המדינה מערימה קשיים לצאת מהמקום האלים. אומרים לך להתלונן, תברחי, אבל הפתרונות שמציעים אינם ריאליים. אתן לך דוגמא, שלא תאמין. אישה שיוצאת ממקלט לנשים מוכות צריכה לעמוד בקריטריון של 3 ילדים לקבל דיור ציבורי. אם יש לך 2 ילדים אז כדי לקבל דיור היא תצטרך להביא עוד ילד. זה נשמע לך הגיוני?".
האמת, לא.
"מעבר לזה, אין לה סיוע בדיור. היא תקבל משהו כמו 1100 שקלים כי יש לה רק 2 ילדים, למשך שנתיים. אח"כ תצטרך להסתדר לבד. היא עומדת בפני עצמה".
לדברי ריקי יש כשל בין מערכתי. מתוך הסיפור האישי שלה היא רוצה להראות מה היו הקשיים, בכדי שזה לא יקרה לאחרת: "ספגתי מכות קשות זמן רב. גרתי בדיור ציבורי, וישבו לחשוב איתי על פתרונות. הציעו לי שאצא מהדיור הציבורי בו אני גרה, או במילים אחרות שאאבד את הזכות שלי בדיור ציבורי ואעבור למסלול של שכר דירה. הייתי צריכה להחליט בין להישאר בדיור הציבורי בבית שלי, לבין לעבור לדיור אחר במקום אחר ובשכירות, אז חזרתי הביתה".
ריקי ממשיכה: "בעצם בשנה שיצאתי ממקלט לנשים נלחמתי מול המערכת לגור בדירה. בסוף רק לאחר פניה לח"כ דאז רן כהן, עזרו לי בדיור הציבורי. אבל כשהגרוש שלי השתחרר מהכלא, הביאו אותו לגור מולי".
היום ריקי נמצאת בצד השני, שעוזר, אבל אל תחשבו שזה פשוט לה: "אני הופכת שולחנות ואני אולי במקום אחר, אבל אני לפעמים קמה בלילות בטראומה, חלומות ביעותים וסיוטים".
"מי שקיבלה מכה ראשונה שלא תישאר לרגע, זה ייגמר ברצח"
א' (47) מאשדוד לא רוצה להיחשף. אפשר להבין את מי שכבר ניסתה פעמיים להתאבד. הפעם האחרונה הייתה לפני שנה וחצי. למרות שעברו כמעט 10 שנים מאז, החליטה לא לשתוק וסיפרה על האלימות הקשה שעברה במשך 18 שנה, אלימות שלא תתואר. לא' 5 ילדים, חלק מהם מטופל בעצמו בגלל הטראומה שעברו עם האב, שעבר מהכאת האם להכאתם.
המילה אלימות היא כללית מידי ולא מכילה את מה שהיא עברה מאז נישאה בגיל צעיר. מה שא' מספרת עובר כל דמיון. כל מילה שהיא אומרת משאירה אותנו בהלם גדול יותר: "הוא היה נועל אותי בבית. קיבלתי מכות על בסיס יומי, היה לי זעזוע מח כמה פעמים, הוא פרק לי פעם אחת את האצבעות ביד, פעם אחרת שם לי מגהץ רותח על הרגליים, אפילו חתך לי את הרגליים בעזרת שברי בקבוק בירה. הוא גם היכה אותי בבטן במהלך ההיריון הראשון שלי והפלתי את העובר בחודש שמיני. היה צריך להיות לי ילד בן 24 היום. הפלתי בשירותים עובר עם עיניים וידיים ופה וגוף".
אנחנו ששמענו כבר על מקרים לא פשוטים במהלך שנות עבודתנו, התקשינו לעכל את הסיפור הזה. השאלה שרוצים לשאול היא למה היא שתקה. אבל משיחה עם א' מבינים שהשאלה הזו היא מיותרת, כי צריך כוחות עצומים להתמודד עם מה שהיא עברה, בוודאי להפנים שהיא לא צריכה להיות שם. זה לקח לה 10 שנים להבין. גם כשבעלה היכה את הילדים בחוזקה, חלקם כבר בוגרים, היא לא יכולה הייתה לדבר והסתירה. הילדים עצמם סובלים אף הם מפוסט טראומה ומטופלים עד היום.
א' בסוף נשברה. לאחר שנים בה סיפרה סיפורי בדים בכל שאלה, כיצד נפגעה, היא החליט פעם אחת לא לשתוק יותר ולא לשקר, בעיקר לא לעצמה. בעלה לדבריה ניגש אליה והיכה בה בחוזקה באגרוף, היא התעלפה, סבלה מזעזוע מח ואיבדה זמנית את הראייה. יותר מזה היא לא רצתה לשתוק.
היא פנתה לרווחה, קיבלה ייעוץ, קיבלה עזרה, יצאה מביתה וקיבלה דיור של עמיגור. במקרה שלה היא נתקלה דווקא בעזרה: "עזרו לי מהרווחה, הכניסו את הילדים שלי למועדוניות עד שעה 7, לימדו אותי בסדנאות איך לדבר על זה, להוציא וגם לחיות עם זה. לדעת לחיות לבד, עם כל הקשיים".
א' טופלה על ידי פסיכיאטר שניסה לעזור אף הוא להתמודד עם מה שעברה, עם הפוסט טראומה שגורמת לה עד היום לבעיות קשות. העובדה שניסתה להתאבד פעמיים, פעם לפני עשור ופעם כאמור לפני שנה וחצי, מסבירות אולי יותר מהכל את מה שהיא נושאת בתוכה. לאחר כל זה אי אפשר להבין איך עוד יש לה כוחות לספר על כך ולייעץ לנשים במצבה, או שנמצאות במצב שמתחיל להיות דומה. א': "יש לי עצה לכל הנשים שמקבלות מכות. אני לא ידעתי לברוח בזמן והעדפתי למען הילדים להישאר. אני אומרת שמי שרואה שהיא קיבלה מכה ראשונה שלא תישאר לרגע נוסף. זה ייגמר ברצח".
