הוזמנתי השבוע להרצות בפני הורים ותלמידים בביה"ס יסודי באשדוד. משימה זו מאתגרת אותי כל פעם מחדש. עלי להכין עצמי היטב לקהל מגוון, שרובו ילדים וילדות, ועלי לדעת כיצד למען את הנושא עבור כל אחת ואחד מהם/ן. תוך כדי דבריי אני שמה לב לשקט, המשתרר ואת כל פני התלמידים/ות מרותקים לשמע סיפור חיינו המשפחתיים מלידת נועמיקו, בני עם תסמונת-דאון.
בסיום הרצאתי, כל תלמיד/ה רצה לשלוף במהירות את שאלותיו. התחלתי להאזין בקשב רב לכל אחת ואחד מהם, וחשתי מבורכת. האחת שאלה: האם נועמיקו מתקשה ובמה? השני שאל: האם "המחלה" תעלם לו? השלישית בקשה לדעת: כיצד אחיותיו מקבלות זאת? והרביעי ביקש להבין האם נועמיקו מתבייש בכך? והם המשיכו לשאול שאלות מרתקות וכה חשובות.
אט אט פענחנו את כל מה שליבם ומוחם הקודח רצה להבין תוך הבניית שיח מחודש: מעוכב לעומת מוגבל, מיוחד לעומת מפגר וגם על ההבחנה בין אוטיסט לתסמונת-דאון ועוד. מהירות השאלות, טוהר ועומק החשיבה אודותיהן, הוביל אותנו למחוזות חדשים וברוכים. ראיתי כי צומח וגדל דור משובח, דור מהיר מחשבה, הצמא לידע ולא בוחל בשום אמצעי על מנת להשיגו תוך חקר עמוק ועם כבוד רב.
כל ילד/ה בקהל דיבר מחששותיו, העלה את תהיותיו, שאל מתוך חוסר ידע, המבקש לאסוף בצמא מידע נוסף. האנרגיה בזמן הפעילות הייתה כה עצומה, עד כי חשתי שאני מרחפת באוויר. כל אותם תלמידים/ות מעצם היותם מהירי מחשבה, היוו מראה אמיתית, כנה ורהוטה עבור כולנו: עבורי כמרצה, עבור ההורים והמורות. כולנו יחדיו חווינו את החשיבות בהנפקת ידע מתוך השטח אל דור המחר, שבמהירות המקלדת ובהינף העכבר הם שטים להם אל עבר עולמות טכנולוגיים מהירים ומתקדמים יותר. ביקשנו לשזור גם הידע הערכי בתוך מסלול חייהם הדיגיטלי המהיר: בחייהם האישיים, המקצועיים, החברתיים והמשפחתיים.
הצלחנו לעצור לשעה אחת את יומם, לתהות יחד ולהעמיק מהי סובלנות, הכלה, ייחודיות ואחדות, וכיצד אנחנו יכולים ליצור אותה באמת מתוך הבנה והכרה בחשיבותה. בסוף הפעילות התלמידים/ות ביקשו להעביר לנועם שלנו "לב ענק" ומסר של תודה על היותו מיוחד, המייחד את עולמנו, תוך בקשה כנה, שהוא יגיע ללמוד אצלם בכיתה א', שיספיקו לחנוך אותו לפני עזיבתם לחטיבת הביניים.
רגע לפני שיצאתי רצה אלי תלמידה יקרה, אשר ביקשה לספר לי "סוד גדול", ירדתי אליה לגובה שלה והיא לחשה לאוזני: "יש לי שני אחים אוטיסטים", ואני השבתי לה באוזנה: "את כה מיוחדת, וזה בסדר לא ללחוש זאת, הם בטוח קסומים כמוך". התחבקנו חזק ויצאתי עם אושר כרומוזמלי. נלסון מנדלה היה עמי באומרו: "אם תדבר לאדם בשפה שהוא מבין, דבריך יגיעו למחשבתו, ואם תדבר לאדם בשפת האם שלו, דבריך יגיעו ללבו".
