בפארק אשדוד-ים נפתח בינואר 2017 הסקייט-פארק. אתר שכולו מיועד לאתגרים ואנשים שאוהבים את תחום האקסטרים על גלגלים. אהוד דנן הוא אחד מהאנשים שדחפו את עניין הפארק האתגרי לגלישה, וכיום הוא גם מנהל ומדריך בבית הספר לסקייטבורד, "גלגשת". דנן לדבריו גדל על הסקייטבורד, הוא כבר מגיל 10 התגבש עם קבוצה בעיר של כ-20 סקייטרים ויחד לקראת שנת 2007 התחילה לה מצדם סצנת הגלישה על הגלגלים בעיר אשדוד. על נושא הסקייטבורד הוא מסביר כי אף פעם לא היה נחשב לספורט ומתאר: "כילדים לא הורדנו את הרגל מהסקייטבורד, זה הפריע לשכנים וסילקו אותנו מקניונים ודברים כאלה. הסקייטבורד היה נראה לאנשים וונדליסטי ומרעיש. בקניון נהיה כלפינו אנטי, זה לא היה ספורט מקובל. היו מסתכלים עלינו כילדי רחוב בעייתיים שעושים רעש ומשחיתים כל דבר".
כשאני שואלת אותו על התחום, הוא מסביר כי את הסקייטבורד אי אפשר להגדיר, זאת יצירתיות לדבריו, ועבורו הגלגשת מסמלת דרך חיים. דנן דואג להבהיר שלמרות שיש סקייט-פארק עליו חלמו מקום הגלגשת הוא ברחוב: "הסקייטבורד צריך להישאר ברחוב כי זה חלק בלתי נפרד ממנו ומשם הוא בא". הוא ממשיך ומסביר על מה זה בכלל אומר להיות סקייטר ושימו לב כי התשובה מעניינת: "להיות סקייטר זה להבין את האהבה שסקייטבורד מעניק לך, זה סוג של לייפסטייל של רוק וכאלה, יש לי קעקועים ושיער ארוך, צלקות ונעליים קרועות. אני נראה כמו סקייטר". הוא מספר כי התחום כל כך חשוב לו בעקבות התרומה הרבה שהוא נתן לו כילד: "הסקייטבורד תרם לי הרבה, נתן לי להוציא אגרסיות כילד. זה סגנון חיים מגניב, זה לצאת מהבית לפגוש חברים וזה אתגרים ויצירתיות, אם זה לבטא את עצמך בדרך שלך וכל הזמן יש לאן לקחת את זה, זה לא נגמר".
על הפארק שלטענתו נתן את האופציה של הסקייטרים בעיר להתפתח, הוא מסביר: "העירייה הלכו איתנו בשיתוף פעולה ונתנו לנו להיות חלק מהתהליך עצמו. לצייר על שרטוט ולהוסיף אובייקטים, לא התפשרו ובנו לנו סקייט-פארק בין לאומי". אבל גם דואג לספר כי בהתחלה אנשים לא הבינו שזהו פארק אתגרי ולשם כך הוא הקים את החוג: "העירייה נתנה חוקי בטיחות מסוימים אבל לא את החוקים לסקייטבורד. מטרתנו בחוג היא לצמצם נזקים ולהסביר איך לא ליפול, לקדם את הסקייטבורד ולגבש אווירה משפחתית".
על החוג שאותו הקים ובו הוא משמש גם מדריך, דנן מסביר על החלום ועל הרצון לבנות את סצנת הגלישה מאשדוד: "החוג מכניס את הילדים לקבל מושג על הסקייטבורד ובונה את הסצנה הבאה באשדוד". כשאני שואלת אותו מהי סצנה, אהוד מסביר כי זוהי חבורה שיודעת מה היא סקייטבורד ושמקדמת אותו בעיר. דנן מצדו רוצה שהתלמידים שלו יצמחו באשדוד ויעשו משהו עם הגלגשת בעצמם. "אני מלמד אותם לעשות כל מיני יוזמות ולעשות סשנים משלהם, לארגן קבוצות בעצמם ולסחוף אותם איתם עם הרעיונות שלהם בסקייט-פארק, ברחוב ולעשות משהו ביחד. אנחנו מלמדים על הכללים הבטיחותיים בפארק לחברה היותר מתחילים ועל הדרך הסקייטרית".
דנן ממשיך ומספר על הנושא שאולי מתקשר לרבים כאשר מדברים על סקייטבורד, פחד ופציעות. הוא מבהיר כי הרבה מגיעים לחוג עם פחד, והוא מצידו מאמין שככל שנצמדים אליו הוא גדל ומשתלט עלינו. "אנחנו מלמדים את הילדים לעשות תנועות יותר בטוחות, עושים להם היכרות יותר רחבה על הסקייטבורד והמשטח, ובעצם גורמים להם להבין שבעזרת ניתוק של הפחד ולעבור דרכו אתה מצליח. אני מציג להם את זה כמטאפורה לכל החיים. כל רצון שיש לנו לעשות אנחנו צריכים לקחת עליו אחריות".
קסדה בראש טוב?
כשדנן נשאל על נושא הפציעות שהוא עבר כסקייטר הוא מסביר: "היו לי כמה שברים ברגליים, דלקות ומכות חזקות, קרעתי גם רצועה בכתף אבל לא קרה לי שאמרתי בגלל הפציעה הזו אני לא חוזר". הוא מתאר כי פעם הם כילדים לא ידעו מה זה קסדות ומגנים. היום הוא מקפיד על כך עם הילדים בחוג וטוען כי זה חשוב, אבל לגביו קצת פחות… "אני לא שם קסדה", כך הוא אומר. כששאלתי אותו איך זה מסתדר עם דמותו כמדריך, הוא מסביר: "אני מחנך אותם לגדול קודם כל בצורה הטובה והנכונה ואחר כך אני נותן להם את האפשרות להיות מי שהם רוצים. חשוב שתהיה להם את האפשרות בחירה. רוב הסקייטבורד בעולם עובד ככה, בלי קסדה, רק אלה שגולשים על רמפות ענקיות שזה נקרא מגה ראמפ, הם אלו שחובשים קסדות באופן קבוע". מבחינתו זה כמו להיות גולש ולשים מצופים כך דנן משיב לי… על תגובות ההורים בנושא הוא מסביר: "אמהות לא התעצבנו, להפך, אני עושה סקייטבורד בצורה הכי אמיתית, מבחינתי אמיתי זה לבוא עם הסיכונים והאפשרות של שעות נוספות בחוץ, לקבל עצמאות ולקחת על עצמך אתגרים. אני לא בא לצייר תמונה רק כדי שיקנו אותי. אני מספר בדיוק לאן אני מכניס את הילדים ומה אנחנו הולכים לעשות".
את הילדים שבחוג הוא מתאר בגאווה וכן יש לו גם דעה מאוד נחרצת לגבי סקייט נשים: "בחוג תמיד יש יותר בנים מבנות אבל עכשיו יש עלייה חדה של נשים בתחום. בעיקר ילדות אצלי. החוג מוכיח את עצמו כמעצים במיוחד, הורים לבנות רוצים שהן יתמודדו עם אתגרים ויפסיקו להתבכיין". על הילדות הללו הוא מסביר כי לכל אחת יש אופי משלה וסגנון משלה, הוא רואה בהן את התעוזה והכישרון והן אפילו נשלחות לאירועים שונים ותחרויות ומגיעות למקומות מצליחים ומבטיחים.
כמו כן, על נושא ההעצמה דהן לא מסביר רק על הבנות, אלא גם על כלל הילדים בחוג ומתאר את ההתפתחות שלהם ב"גלגשת": "קורה לי הרבה שהורים מספרים לי שמאז שהילד בחוג הוא מתחיל לדבר יותר, הוא נפתח בפן החברתי. נפתח להם הביטחון העצמי, הקטע המוטורי מבחינת תנועות בגוף ובאיך שהם מבטאים את עצמם. היו לי סיפורים מצחיקים מילדים מופנמים לרועשים. מבחינת רכיבה הילדים עושים דברים אמיצים, ואני מסביר להם שהם צריכים להוריד את הפחד ולהאמין בעצמם. קורה לי כל יום שאני מקבל תלמיד חדש שהוא מופנם והוא לא יוצר איתי כל כך הרבה קשר, ואחרי שני שיעורים אני מגלה אדם כמו פרח שפורח. אני מתחיל לראות את הסקייטרים הבאים עוד פעם. זה מפתיע אותי כל פעם מחדש שהילד הכי סגור נפתח ומתחבר לכל החבורה והוא מתחיל להביא את עצמו לידי ביטוי".
בנוסף לסקייטבורד הוא מנגן בלהקת רוק משלו, הוא צלם ועורך וידאו ומשלב את זה ביחד עם הגלגשת. הוא יוצר סרטונים ונוסע לתחרויות משלו ועם תלמידיו. על השאלה האם אפשר להתפרנס מסקייטבורד בלבד, הוא משיב שכן ומסביר שימו לב כי סקייטבורד ייכנס כענף אולימפי באולימפיאדה של 2020. מגורמים איתם שוחחנו בוועד האולימפי אישרו את הנושא והסבירו כי תחום הסקייטבורד מוגדר כענף ניסיוני וייכנס בפעם הראשונה למשחקים האולימפיים הקרובים בטוקיו. האם נראה נציגות מאשדוד? נותר ככל הנראה רק לחכות…
