ינואר 26, 2021
המגזין אשדוד

מה הקשר בין 10 בני נוער מאשדוד לאונס הקבוצתי המזעזע בקיבוץ שמרת?

בנייגוד לתדמית השמחה ומלאת ההומור, תיאטרון ברמוזה מעלה הצגה רצינית, מאד רצינית. "משחקים בחצר האחורית", דרמה בהשראת האונס הקבוצתי הנורא שהתרחש בקיבוץ שמרת. השבוע התקיימה הפרמיירה וזכתה לשבחים רבים

חושך באולם. על הבמה ארבעה נערים מתגרים בדבורי, נערה בת 14 וחצי. "את סתם ילדה קטנה ששמה צמר גפן בחזייה, אם זה לא נכון – תוכיחי לנו". הם מתמרנים אותה לשתות בירה, לשחק איתם במשחקים, כמו למשל, "פרה עיוורת". הם קושרים את עיניה ונוגעים לא-נוגעים בה. חושך באולם. עוברים לעלילה מקבילה. הנערים עומדים למשפט על אונס. הסנגורים מטיחים בדבורי: "לא צעקת, לא בכית, לא כאב לך".

תיאטרון "ברמוזה", בניהולו האמנותי של ג'רום ארוש, הוא שם נרדף לליצנות, להטוטים וקרנבל. התיאטרון פועל במסגרת החברה העירונית לתרבות אשדוד 12 שנה. השחקנים בקבוצה מקבלים הדרכה תיאטרלית, המכשירה אותם לעשייה עשירה ומגוונת של תיאטרון חוויתי, ובנוסף תלמידי כיתות י' מגיעים אל המקום לעשות מחויבות אישית כחלק מפרויקט "ליצנים ללא גבולות".
לפני כארבעה חודשים יזמה במאית התיאטרון מירב אלטחן-אלבז פרויקט שונה לחלוטין ממה שנעשה ב"ברמוזה" עד היום. היא בחרה בעשרה בני נוער להעלות גרסה מקומית למחזה "משחקים בחצר האחורית", המבוסס על מקרה האונס בשמרת. עשרה בנים ובנות בגילאי 15-18 משחקים בצורה עוצמתית ומרתקת את האנסים, הנאנסת, הסנגורים והתובעת. "היו הסתייגויות", אומר ג'רום, "אבל ברגע שקיבלנו את ההסכמה, קיבלנו גם מימון ותמיכה".

ביום רביעי בערב נערכה הבכורה, שהוצגה בפני רכזות חינוך חברתי מבתי הספר של השחקנים, הוריהם, אנשי החברה העירונית, מדריכי נוער, נציגים מהמינהל לשירותים חברתיים ועוד. בסוף ההצגה התקיים שיח בנוכחות פאנל אנשי מקצוע.

אונס 2

"משחקים בחצר האחורית" הוא מחזה מאת עדנה מזי"א, שהוצג לראשונה בתיאטרון חיפה בשנת 1993. המחזה נכתב בהשראת פרשת האונס בקיבוץ שמרת שזעזעה את המדינה בראשית שנות ה-90. במהלך הפרשה אנסה חבורת נערים, חלקם בני הקיבוץ, לאורך מספר ימים נערה בת 14 וחצי בת הקיבוץ. הפרשה עוררה הדים רבים בישראל והביאה לשינוי בהתייחסות החוק למעשה אונס. עדנה מזי"א צמצמה את הדמויות ותחמה את ההתרחשות לאירוע בודד, המתרחש בגן המשחקים של הקיבוץ, במהלך אחר צהריים אחד, קייצי, דחוס ומהביל.

יש קווי דמיון לתפאורה המקורית, אך גם פרשנות של הבמאית מירב אלטחן-אלבז. הבמה תחומה בעיתונים מקומטים. מירב מסבירה את מוטיב העיתונים: "המקרה אירע בסוף שנות ה-80, הנערים היו יוצאי קיבוץ, מלח הארץ, והתקשורת די טשטשה את חומרת מעשיהם. גם בקיבוץ הכפישו את הילדה. התקשורת לא נתנה לזה מקום, וחוץ מזה עיתונים זה רלוונטי היום, ומחר זורקים לפח".
"ההגדרה לילדים טובים היא מעוותת", אומר מיתר (16), המגלם סנגור בהצגה. "אולי הציונים טובים, אולי המשפחות טובות, אבל הם לא היו ילדים טובים. נערים צריכים לסמוך על מבוגרים אחראים, וללמוד איפה עובר הגבול, מה הגבול, מה זה הסכמה. לא מדברים איתנו, ואחר כך מתפלאים למה הילדים לא יודעים מה נכון ומה לא נכון".

איך מכינים נוער לשחק בהצגה כזו?
"חקרנו, נכנסנו לעומק, עברנו תהליך", אומר גילעד שינדר (16), המגלם את אחד הסנגורים. "באו יועצים לדבר איתנו, על הרגשות שלנו, על איך זה משפיע, מה משפיע, איך ישפיע אחרי ההצגה", אומרת אוריאן סלזניוב (17), המשחקת את התובעת לסירוגין (היא חולקת את התפקיד עם שמחה לקצ'או, שמשחקת בחזרה). "להבדיל מההצגה המקורית, כאן יש יותר שחקנים. מירב הפרידה בין התובעת לנאנסת דבורי, ובין הסנגורים לנערים. במחזה המקורי, יש רק חמישה שחקנים. ארבעת הנערים הם גם הסנגורים, ודבורי היא גם התובעת. חידוש נוסף במחזה של 'ברמוזה' הוא שמירב ליהקה נערה לתפקיד של אחד הסנגורים".

איך נכנסים לדמות של אנס?
"זה לא קל", אומר אלעד נסימי (17), "זה לא הכי כיף לשחק את הדמות של הרע, אבל עושים עבודה על דמות. קוראים, אוספים נתונים, מי אתה, מה אומרים עליך. אלה היו נערים בני טובים מקיבוץ, ודבורי כמו שאומרת התובעת במחזה, היא לא ילדה טובה. היא גם דמות מסובכת". ואז הקבוצה אומרת פחות או יותר בבת אחת: "ויחד עם זה, אין הצדקה לאונס".
בחזרה משחקת את הנאנסת מיכל קופלר (16), היא חולקת את התפקיד עם עדן גז. "דבורי רצתה להיות מקובלת, היא רצתה תשומת לב. אני מתחברת לדמות. גם אני עברתי דברים דומים. גם אני כמו דבורי ניסיתי להשיג תשומת לב בדרכים לא מקובלות. לשחק אותה עזר לי להתמודד עם דברים שקרו לי בעבר, ופעם לא הצלחתי לחשוב עליהם בלי דמעות בעיניים. ההצגה נתנה לי פרספקטיבה שונה, ועזרה לי להתמודד. אני מבינה אותה מהסיבה הפשוטה: הרוב לא היו ילדה בת 14. הכי חשוב בגיל ההתבגרות זה איך רואים אותי, איך איראה מול האחרים. היא רק רצתה ש'ישימו' עליה".

"זה קורה המון, ולא מדברים על זה מספיק"
ספיר אזולאי (20), חיילת משוחררת הנמצאת ב"ברמוזה" מכיתה ט', היא עוזרת ההפקה. "לא נחשפתי לנושא הזה בבית הספר", היא אומרת. "לא היו מנהלים איתנו שיחות, ולצערי אפשר לראות את ההתנהגויות האלה היום בצבא, בתרבות, בבתי-הספר. אי אפשר להתעלם מזה. זה קורה המון, ולא מדברים על זה מספיק. צריך להסביר ולחנך את הנוער שאם אומרים 'לא' זה 'לא'. הנושאים האלה צריכים להיות בתוכנית חינוך". בין הצופים בחזרה נמצאת מזל שאלתיאל ראש תחום נוער וחינוך בלתי פורמלי בחברה עירונית. "עד כמה קרובה ההצגה למציאות של ימינו?" היא שואלת. "קרובה מאוד!" כולם אומרים פה אחד. "היום גם ביחסי ציבור, שיווק, תעשיה, בני הנוער נחשפים לכך שהנשים מועברות כחפץ, כגוש בשר, כחפץ חסר זהות, חסר רצון עצמי. זה קיים גם היום אחרי 20 שנה במודע או לא במודע, וזה בא לידי ביטוי במעשים", אומר אחד הנערים. "אני שומעת שזה קורה היום, ואני מתכווצת", אומרת מזל. "מה צריך לקרות אחרת? מה לא עושים נכון".

עונה לה אדל (18), המשחקת סנגורית: "הנוער חשוף יותר מדי לתכנים לא ראויים מגיל צעיר. כל אחד מאיתנו יכול לראות את זה מסרטים, פרסומות, זה נכנס בלי לשים לב לתת מודע". ספיר אומרת: "בבית הספר נתנו לנו הרצאות על אלכוהול ונהיגה אבל לא על אונס. נזהרים לא לדבר על זה, סוג של טאבו, וזה לא רק בבית הספר. אז הייתה הרצאה בכיתה י' על חינוך מיני, וזה נראה כאילו יצאו לידי חובה, קצת אמצעי מניעה וזהו". אדל מוסיפה: "נראה כאילו מסתמכים בבית-ספר שילמדו את זה בבית, ובבית מסתמכים על בית הספר".

עינב ממן, מנהלת "הפוך על הפוך" של עמותת על"ם, הייתה אף היא חלק מתהליך, שעברה הקבוצה. איך אתם מתייחסים לטיעון של הסנגורים שהיא לא בכתה ולא צעקה? שואלת אותם עינב. "זה כמו שאמרה התובעת. דבורי אולי לא ילדה טובה, אבל הבנים היו צריכים לעצור. נכון שהיא שתתה וביקשה סוג של תשומת לב, אבל הם היו בוגרים ממנה, האחריות אצלם", אומר מיתר. ומיכל מוסיפה: "השתיקה שלה היא ביטוי של חוסר אונים, של ההשפלה. הסנגורים בהצגה אומרים לה 'לא צעקת ולא בכית כי החדירה הייתה קלה'. הנערים השתמשו במשחקים כדי לתמרן אותה ופגעו בגופה ובנפשה. הבחור שתמרן אותם, אמנם לא שכב איתה אבל גם הוא אנס אותה. הכוח היה אצלו".

"בגיל חמש הבנתי שכדי להגיע למועדון אני צריך לספק מין אוראלי"
בין הצופים בחזרה נמצא אייל פרץ (46). הוא מכיר את ג'רום עוד מתקופת היותם רכזי נוער. "הקשר שלי להצגה", הוא אומר לשחקנים, "הוא שכילד חוויתי ניצול מיני, בשני מקרים וברמות שונות. שנית, אני עובד עם בני נוער במצוקה ונחשף לסיפורים שונים ונוראים. זה קרוב לליבי, ולכן אני נמצא פה לתרום מניסיוני. בנוסף אני אוהב אומנות, אני מוזיקאי ורואה באמנות כלי ביטוי. כל הכבוד על היוזמה לקחת בני-נוער לפרויקט חשוב כזה, אני מצדיע לכם שאתם עוסקים במקרה שקרה עוד לפני שנולדתם".

כשאנו יוצאים מהאולם מספר לי אייל: "גדלתי בצפון הארץ. היה לי שכן, שכאשר רציתי להגיע למועדון החברתי, הייתי צריך להעניק לו מין אוראלי. אבל הייתי גם בצד השני. מכיוון שהייתה חוסר השגחה של ההורים, היינו משחקים כל מיני משחקים כמו רופא-חולה, ומשחקים שכללו נגיעות הדדיות. כשהייתי בן שבע הייתה לי שכנה מבוגרת בת 14. היינו מתחבאים ונוגעים אחד בשני. בשכונות שאין בהן השגחה הורית, החשיפה לבגרות מינית גדולה".

הבנת שזה דבר אסור? סיפרת למישהו?
"לא סיפרתי לאף אחד, ודיברתי על זה רק אחרי הרבה שנים. אני מדבר על זה היום באופן פתוח, ומשתמש בהומור שחור. היו לי מספיק משקעים וכאבים אחרים שלא היה לי זמן להתעכב על זה. חוץ מזה אני אופטימי, ומאמין בחיים, זה הכוח הכי חזק שיש. במוסדות יש הפקרות מינית, חוסר מוגנות, התנסויות מיניות שהן ספק אונס ספק קיום יחסים בהסכמה. אני עובד עם בני נוער אחרי אשפוזים, ושמעתי לא מעט סיפורים מנערות, והטיפול הכי טוב הוא להטמיע לקורבנות שהחיים הם הניצחון הכי גדול".

"חשוב שבתי-הספר יהיו שותפים לפרויקט הזה"
מיכל ביטון, סגנית מנהלת המחלקה לטיפול בנוער וצעירים במינהל לשירותים חברתיים בעיריית אשדוד, נמנתה על חברי הפאנל. "חשוב שבתי-הספר יהיו שותפים לפרויקט הזה", היא אמרה ומספרת כי במחלקה לטיפול בנוער וצעירים נמצאים עובדים סוציאליים, ויש ביניהם מתמחה בפגיעות מיניות. "נערים ונערות עוברים דרכינו, וזה פוגש אותנו בכל מקום. אני רואה בכם שליחים של שינוי".
ואכן, חלק מהשליחות של המחזה הוא להעלות שיח סביב הקורבן, ולשים את האשמה על האנסים ולא על הקורבן. "במקום ללמד לגזור פונקציות, יש ללמד אנושיות. שם היה להם נכשל, ועל זה צריך לעבוד", אומר מיתר. "דברו איתנו חד וחלק".


אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל: ashdodonline1@gmail.com




blank

כתבות שאולי יעניינו אותך

"נהג מונית היום זה חלטורה, זה משכורת רעב, זה סיכון חיים ובריאות"

צוות האתר

האשדודי שמשבש את המערכות של אויבי ישראל

משה סידי

הקרב על אזור התעשייה "עד הלום"

משה סידי