כשהילדה המפוחדת נחתה בארץ הקודש ב"מבצע שלמה", מאתיופיה,עם אביה ואחיה בלבד, העתיד לא היה ברור לה. עתה בגיל 40, כשעברה לא מעט בחייה והייתה בצד השני של הגלובוס, היא סוף סוף הגיעה למקום האמיתי שלה, כאן באשדוד.
אפרת אספהדויט איבדה את אמה אדיס בגיל 8. האם נפטרה ככל הנראה משיברון לב, על כך שחלק מילדיה עזבו וניסו בדרך לא דרך, להגיע לארץ ישראל. מה שאפרת זוכרת מאמה זה את "טעם האוכל", את העובדה שאמה הייתה "הבשלנית" הכי טובה בכפר הולדתה אטיה. אפרת: "עד היום כשאני פוגשת אנשים או חברות שהיא הכירה, כולם מדברים על ידי הזהב שהיו לה, על הטעמים שהייתה מפיקה. כולם למדו ממנה, דרשו מתכונים. זה ליווה אותי ומוביל אותי לנצח".
היום בגיל 40 כשהיא נשואה לפנטהון אספהדויט, מהנדס חשמל בוגר הטכניון, עם 4 בנים, יכולה הילדה הקטנה בת ה-8 שנותרה יתומה מאמה, לספר על מה שעברה עד שהגיעה לאשדוד ופתחה בה מסעדה שמוקדשת לסיפורי הילדות שלה, זיכרונות הילדות שלה והטעמים שהיא ספגה מהאם. מסעדה אתיופית על שם אמה אדיס – "אדיס עלם", עולם חדש.
אבל עד שהגיעה ל"עולם החדש", לדרך החדשה, היא עברה לא מעט. תמיד הייתה "האמא" עבור אביה ואחיה, הגדול ממנה במעט, איתם עלתה בגיל 12 לארץ. יתר אחיה עלו לפני, דרך סודן ובדרכים שונות ומסוכנות אחרות והתיישבו בחלקים שונים של הארץ. אפרת מגיל 8 החליפה את האם. היא זו שדאגה לבית, דאגה לאבא ולאח ובעיקר בישלה. כל הזמן בישלה, כשטעמי המזון של אמא מלווה את חושיה אז והיום.
אבל בארץ הקודש, עליה חלמו באתיופיה, לא היה זמן לחלום. המציאות הכתה בצורה מהירה וקשה את הילדה וחלומותיה. אפרת: "לא היה מקום במרכז הארץ, ולכן החליטו לשלוח אותנו לאילת. ככה פשוט לאזור אחר מרוחק ולא מוכר. לא ידענו מה זה אילת. זה היה סוף מאי, היה חם. כל המבוגרים הקשישים חששו, לא ידענו שזה חלק מישראל וידענו רק על ירושלים. אבא לא רצה להישאר באילת, רצה להגיע לירושלים".
אבל לירושלים לא שלחו אותם. הכי קרוב לשם זה היה להגיע לנתניה, כי לאבא היו קרובי משפחה שם. שנה אח"כ היא נקרעה ממשפחתה ונשלחה לפנימיית "כפר בתיה" ברעננה. גם שם לא הפסיקה לבשל, אבל לא חשבה שיום אחד היא תעסוק בזה. אפרת: "משם הלכתי ועשיתי שירות לאומי ואחר כך מכינה לשיפור הבגרויות. בהמשך הלכתי ללמוד טכנאית מישור רפואית, בהתמחות אקו לב וגניקולוגיה". איפה זה ואיפה החלום שלה שבו רצתה להמשיך את מה שהותירה האם לילדה בת 8.
בגיל 24 היא עברה לעשות סטאז' בבית החולים זיו בצפת, והשיגה לעצמה במקביל משרה כאם בית מרכז קליטה מירון בצפת, שם שוב חזרה לחלום שלה. "ידעתי מה העולים צריכים", מספר אפרת, "עולה חדשה שמקבלת עולים ולדעת את הצרכים שלהם. מה שלא סיפקו לי, ידעתי לספק להם. ידעתי מה הם צריכים, כי עברתי את זה בעצמי ובעיקר עשיתי את מה שאני אוהבת, לבשל".
אבל נדודיה של אפרת לא תמו כאן. כעבור שנתיים היא נישאה לבעלה פנטהון אספהדויט. כשהיא אם לבן ובהריון שני, הגיע הבעל וסיפר כי קיבל הצעה להיות שליח "קרן היסוד" באוסטרליה, לגייס כספים עבור ישראל. נדודיה של אפרת שהחלו מעל עשור לפני כן, נמשכו.
לאחר כמעט חמש שנים בסידני אוסטרליה, ולאחר שנולדו לה עוד 2 ילדים שם, החליטו אפרת ובעלה וארבעת ילדיהם, שזהו, חוזרים לארץ. אבל השאלה הייתה לאן? התלבטו באם להגיע לצפון הארץ חזרה, או אולי לעבור לנתיבות, שם לבעל הייתה משפחה. אפרת החליטה להטיל וטו ואמרה: "נעבור לאשדוד". היא מסבירה: "אשדוד היא עיר יפה עם הרבה עדות, אני אוהבת את הים. לבעלי יש אח ואחות, אז החלטנו לעבור לאשדוד".
כאן לראשונה בחייה הרגישה שהיא מגיעה לבית, לשורש. ליציבות, כשהיא כבר בשנות השלושים לחייה. או כמו שהיא מעידה: "אני הרי אוהבת לבשל כי נושא האוכל ליווה אותי. היה לי חלום מתישהו שיהיה לי את האפשרות לפתוח מסעדה והחלטתי לעשות זאת. חלמתי לפתוח את 'אדיס עלם', על שם אמא. הבאתי למסעדה את מה שאני מכירה, מאכלים שונים ותרבות שונה. מסעדה אתיופית היא לא רק מסעדה, היא תרבות שלמה".
גם כאן הדרך לא הייתה רגילה, אבל אפרת עברה לא מעט וגם על כך התגברה. היא החלה בבישול וקייטרינג בבית, אבל עבור תעודת כשרות היא הייתה חייבת למצוא מקום אחר, כי בבית לא מקבלים תעודה כזו. בעלה אמר לה כי אולי הגיע הזמן להגשים את החלום שלה. אפרת: "חיפשנו מקום ומצאנו ברחוב הבנאים 5 באשדוד באזור התעשייה. העיר אשדוד אינה פשוטה. אינה פתוחה מבחינת אוכל, הלקוחות שלי מגיעים מחוץ לאשדוד. היה משבר שכמעט סגרנו את העסק. היינו 50 יום בבית בתקופת 'צוק איתן', אבל לקחנו הלוואה ושרדנו". הרי לשרוד היא יודעת, מגיל 8.
את ממשיכה את הדרך של אמא?
"חד וחלק, אני ממשיכה את הדרך שלה. גאה בזה. אני משתדלת שידברו על האוכל ועל אמא. אני אמשיך אותה כמה שאני יכולה. הלוואי ואפתח אולם אירועים ולא רק מסעדה, אבל לכל דבר יש זמן. גם זה יגיע".
