נ' היא צעירה אשדודית מוכרת מאוד. אחת שתמיד עמדה במרכז העניינים, עם אלפי חברים בפייסבוק ובאינסטגרם ועם חיים מרתקים ותוססים. היא אחת האחרונות שניתן היה ל"חשוד" כי עברה סוג של קריסה נפשית קלה מאוד, סוג של התקף חרדה משודרג שהוביל אותה לאשפוז בבית חולים פסיכיאטרי. נ' החליטה בצעד אמיץ מאוד להעלות פוסט נוקב ומרתק בדף הפייסבוק שלה, שהוביל מן הסתם למאות תגובות מלאי תמיכה ועידוד.
נ' נמצאת היום במקום אחר לגמרי. היא מאמנת לאורח חיים בריא, התפתחות והעצמה אישית, חיבור בין גוף, תודעה ונפש. נ' אומנם בוחרת שלא להיחשף מעל דפי העיתון באופן מלא, אולם המסר של דבריה חייב לעבור הלאה ואולי יסייע לאותם אלפי אנשים תושבי העיר, שסובלים ממצוקות נפשיות כאלה ואחרות.
נ' מתארת את מה שעברה במילים הכי כואבות: "אחת מנקודות השבירה שלי (יותר נכון קריסה), ובהחלט גם נקודת תפנית משמעותית בחיי, הייתה באשפוז בבית חולים פסיכיאטרי לפני כ-7 שנים. עדיין לא נתפס בדעתי איך עוד חושבים ומאמינים שאלו המקומות וזאת הדרך להוביל אנשים ל"הארה", לריפוי ושיפור מצבם. צריך להיות שם כדי להבין. בואו נאמר שגם אם לפי "נורמות" החברה, אתה נחשב "נורמלי", רק מלהיות שם ל-5 דקות, אתה מתחיל לתהות אם משהו לא בסדר איתך… הגעתי לשם אחרי התקף חרדה (שהגיעה לסוג של התמוטטות עצבים), אז נתנו לי כמה זריקות שעילפו אותי אחרי כמה דקות.
התעוררתי בבוקר למחרת כשאני מוצאת את עצמי בחדר שהיה נראה לא פחות מתא של כלא, לבושה בחלוק. על הדרך גם גיליתי שלקחו לי את הנייד ואת כל החפצים האישיים שלי. אחת האחיות נכנסה עם קוקטייל של 5 כדורים, ומסרה לי שאני לא יכולה כרגע ליצור קשר עם המשפחה שלי עד ה"וועדה" עם הרופאים ושאני מוחזקת שם עד להודעה חדשה לסיקור מצבי. אם אתם חושבים שלרגע נשאלה דעתי או הייתה איזשהי התחשבות ועניין ברגשות שלי או מצבי, צר לי לצעוק את האמת – אפילו לא קרוב".
נ' ממשיכה לתאר: "אני ממש לא אקצין בזה שאומר, שכלב במכלאה מקבל יחס אנושי יותר. הרגשתי שנלקחה לי הזהות. לא יכולתי לדבר, לא יכולתי להגיד מה אני מרגישה, כל מילה שהוצאתי מהפה שימשה כנגדי. כל כך רציתי לצעוק אבל ידעתי מבפנים שזה יהיה ה"אוכל" שלהם וסיבה "מוצדקת" עבורם להחזיק אותי שם כי אם אתה צועק, אתה "לא נורמלי". הרגשתי בחלום בלהות, בסרט אימה וכל כך רציתי להתעורר. אני זוכרת את עצמי מתיישבת על הרצפה, בוכה בכי תמרורים, בתחנונים לאלוהים, לא מבינה איך ולמה אני? אני?? במקום הזה?! בסיטואציה הזאת.
האם כה פשעתי בכך שעברתי התקף חרדה, שאני צריכה להרגיש כאילו רצחתי מישהו? שאני צריכה להרגיש שאני כלום ושום דבר? שאני לא יכולה לעמוד בעד עצמי? האם 4 קירות ולבוש מסויים יגדירו מי אני? למה אני מסוגלת? ומה היחס אותו אני אקבל? האם ייתכן שאותו אדם המוקף בקירות של משרד עו״ד מפואר, בלבוש מחויט, יקבל יחס אחד ובאותה נשימה כשרק החלפנו את ה״תפאורה״ וה״מדים״, יקבל יחס שלא קרוב להיות אנושי? לאן הגענו? האם כל פשעם של אלו המוחזקים בתנאים לא אנושיים! ביחס משפיל ומחפיר הוא בכך שהם מרגישים קצת אחרת? שהם חרדים, מפחדים, כואבים, כועסים, עצובים?? כלומר, אנושיים?! שהם נמצאים כרגע בחשיכה ורק צריכים שמישהו יאיר להם את הדרך? יראה להם כי הפתרונות והריפוי כבר קיימם בתוכם? וכי הם יכולים לחיות ולהרגיש אחרת… הרי הדבר הכי נורא שבעל סמכות, רופא/ מטפל יכול לעשות עבור האדם היושב מולו, הוא בלסובב אותו כנגד עצמו. לתת לו "אישור" ל"מחלה" שלו. לכאוס שמתחולל אצלו בראש".
נ' ממשיכה לתאר את התנאים התת-אנושיים בבית החולים הפסיכיאטרי: "בדיוק כמו שבתי סוהר לא הופכים ולעולם לא יהפכו אסירים ליותר "בני אדם"/ ״אנשי חוק״, כך אנחנו יוצרים חולי וגוזרים את דינם של אלו הנלקחים למוסדות הפסיכיאטרים. במקום לספק סביבה בריאה, תומכת, אוהבת, אנחנו שמים אנשים ב"מכלאות", מתנהגים אליהם כחייזרים (סליחה, חיות) ומצפים לשיפור במצבם.
או בעצם, למה שיהיה אכפת אם יהיה שיפור או לא, סה"כ עוד חיי אדם "מיותרים" שיסתיימו באזיקים למיטה, בעוד התאבדות, עוד אבדה, בהרעלה של כדורים וזריקות אבל העיקר שנצדיק "מקומות עבודה", ושתעשייה של מיליונים תמשיך להתגלגל. אה, וכשהייתה לנו ה"פסקה", הוציאו אותנו ל"חצר", כלומר – משטח מרובע ארבע על ארבע, מוקף בקירות גבוהים וכמה סורגים שבקושי מאפשרים לך לראות את מה שקורה בחוץ. קירות מלוכלכים ומקושקשים ושני ספסלים כתומים. כלא, כבר ציינתי? ישבה לידי מישהי בזמנו בשנות ה-30 המאוחרות שלה, היא הייתה שם כבר כמה שבועות, נכנסת ויוצאת מה"מוסד", הייתה נראית עייפה וכמי שכבר וויתרה על עצמה ועל חייה.
היא ראתה שאני מבוהלת ושזאת הפעם הראשונה שלי במקום כזה. אחרי שיחה קצרה היא אמרה לי: "תעשי כל מה שאת יכולה לצאת מכאן וכמה שיותר מהר ואל תחזרי. ובבקשה ממך, כשאת יוצאת, תספרי לאנשים מה קורה כאן, את היחס שאנחנו מקבלים. שמישהו יעשה עם זה משהו".
נ' חותמת את דבריה: "עברו 7 שנים וזאת הפעם הראשונה שאני מספרת על זה בפלטפורמה כזאת ואיפשהו זה צובט בי ששתקתי לכל כך הרבה שנים. חלק מזה, אני מודה הייתה בושה, הבושה בלספר את הסיפור של. אבל אני חושבת בעיקר על עצמי כעל מי שנעשה עימה חסד, שיש לה המזל להיות מוקפת בתמיכה של משפחה מדהימה ואוהבת, שהייתה לי העזרה! שהסיפור שלי נגמר אחרת. אבל מה על כל אלו שאין זאת בידם? שלא יכולים להשמיע את קולם?? שלא יכולים להתנגד או לבחור אחרת? מאחורי ה"תוויות" שאנחנו מדביקים על אנשים, יש נשמות, יש היסטוריה, יש סיפור. יש כישרונות, יש הצלחות, יש יכולות, יש חלומות ורצון אחד – לקבל עזרה ותמיכה.
אך מוסדות כמו אלו, שעוד עובדים במתכונת המיושנת וההרסנית כשלכולם כבר ברור וידוע כי יש דרך אחרת! קוטעים את חייהם וחלומותיהם של אלו יותר משאי פעם מחלה תוכל לעשות. לא, אין לי ציפיות שהשיתוף ישנה את העולם, ואין לי מושג מה זה ייתן. אבל אולי זה ייתן טיפה, טיפה מודעות, טיפה מחשבה, טיפה חמלה, הבנה וקבלה גם לאלו השונים מכם. בואו נפסיק להתייחס לכל "מחלות" הנפש כאילו היו צרעת מדבקת. בואו נשתחרר מסטיגמות, אבל בעיקר רוצה לשלוח מסר וחיבוק ענק לכל מי שעבר דבר דומה, או מתמודד עם אחד מאלו, ואני מכירה גם אישית, אתם לא לבד.
אל תתנו להגדרות ותוויות לגרום לכם לשכוח מי אתם. אתם לא ה"מחלה", אתם לא ה"בעיה" איתה אתם מתמודדים. אל תשכחו את הכוחות שבכם ואל תוותרו לעצמכם ועל חייכם. גם אם אמרו לכם אחרת. אותי אגב, הגדירו אז בין היתר עם דיכאון קליני, אחרי שהייתי עכבר ניסויים לקוקטייל כדורים למשך שנים, אמרו לי שגם אצטרך להיות תחת חסדיהם לשארית חיי, אז אמרו. כבר 6 שנים ללא כל כימיקלים וברוך ה' מרגישה יופי. ויותר מזה, איזה קטע שלקחתי את ה"חולשה" ודרכה גם הבנתי שזה הייעוד שלי. והיום, אני בצד השני, עוזרת לאחרים למצוא שוב את האור. בדרך הכי הכי טבעית שיש".
