אני לא נורמאלי. הנה אמרתי. אז חסכתי מכם את כל המילים הקשות (למרות שבטוח שיש כאלה שחושבות שזו עוד מחמאה עבורי). אני יודע. הרבה זמן אני לבד מתוך בחירה (עלאק מתוך בחירה. אין דבר כזה מתוך בחירה), וחשבתי שזה יהיה נחמד לנסות משהו זוגי. אז ניסיתי. זה החזיק שבוע. בגללי, לא בגללה (שזה עוד משפט גרוע).
דווקא הכרתי מישהי יפה מאוד, חכמה מאוד, מדהימה מאוד. אבל למה אני לא נשארתי שם? כי הרגשתי באופן אוטומטי שאני צריך להתחיל לתת תשובות. אני כבר לא בגיל (נראה מצוין למרות שבג'וליי אני כבר בן 51). כבר לא בגיל להתחיל להסביר דברים. אני כזה, כי כזה אני. זהו.
ובאמת למה אנחנו, אלה שכבר 9000 שנה לבד, כבר לא יכולים להתחבר? כי אנחנו התרגלנו. התרגלנו ללבד. התרגלנו לזה שאיש לא אומר לנו מה להגיד, מה לעשות, שאנחנו יכולים לישון באלכסון, יכולים להשאיר את הכלים ככה בכיור ולא לשטוף אותם שנתיים, יכולים לשלוח נפיחה לאוויר החדר וליהנות מכל שאיפה (נפיחה זו מילה יפה ל… נא…) מבלי לעשות רעשי רקע שלא ירגישו… בא לי (הכוונה לנו. הלבדים) לעשות מה שבא לי, מבלי שיגידו לי, למה אתה ככה? ולמה אתה כזה? ולמה ולמה רבות זאת שאל… ואני לא אודי חמודי בן אביטל (כמו בשיר). אני רוצה שיקבלו אותי כמות שאני. גם אם אני לפעמים לא חמודי.
אני יודע שאני מורכב. יודע. אבל אני בבסיס שלי מאוד פשוט. כמו כל גבר. רוצים קצת אהבה, קצת מזון והרבה שיניחו לנו. נכון, אהבה זה דבר מצוין, אבל גם לאהוב את עצמנו זה מעולה. אני כבר התרגלתי למערכת יחסים של זוגיות עם עצמי. חיפשתי מה לא בסדר אצל האחרונה, אבל יכול מאוד להיות שמה שלא בסדר זה אצלי. או בעצם זה בסדר גמור שאני אוהב להיות אצל עצמי. מה שנקרא היא בסדר ואני גמור…
אז נכון, אי אפשר בלי נשים, או גברים, תלוי מי בתפקיד הלבד. אבל אני ושכמותי כבר לא בגיל שאנחנו יכולים לבטל את עצמנו. אני מעוניין באישה, זה ברור (מצטער, לא בעניין של גברים…), אבל זה יהיה קשה. וככל שאני לבד, אני חרד יותר לחירות שלי.
הייתי נשוי פעמיים, זה לא סוד גדול. ברור לי שאני אשם גם. אבל אני לא יכול לחיות עם הוראות ההפעלה שלכן. לא יכול עם תשים פה, תעשה את זה, למה זה? ולמה ככה? כי ככה. ככה למה. למה אני שאלתי אותה, למה היא עושה את זה ואת זה? אשתי האחרונה (ואחריה לא תהיה יותר) ניסתה להכניס לי רשימת סדר פעולות. רגע לפני שיצאתי מדעתי וגם מהדלת, היא אמרה לי שבבית האישה מחליטה. אז שתישאר בבית לבד ותחליט. אין בעיה. אני לא אהיה במקום שכל הזמן יסבירו לי למה אני לא בסדר.
אנשים לבד אוהבים את הלבד. אני עושה מלא טעויות, אבל אני לא מעיר לעצמי עליהן. בזוגיות האחרונה, באמת ניסיתי. אבל אחרי שבוע שזה לא עלה יפה (טוב, טוב, אני אשם אמרתי), הבנתי שאין לי כבר תקנה. שאני כנראה אשאר הרבה זמן עם אדם אחד במראה – אני. אני לא רוצה להישאר לבד. הנה אני אומר, אבל כנראה שזו תהיה מישהי מאוד מיוחדת שתצליח לגרום לי לוותר על דלת פתוחה בשירותים אצלי, או לגרום לי לא לקבל קוצר נשימה כשהיא תישן לידי (גם ככה אני סובל מקוצר נשימה). בכלל, נראה לי שאני בעניין הזה של חוג (פעמיים בשבוע להיפגש). בינתיים היא טרם נולדה…
אחד המשפטים הכי יודעים בעולם הזה של הלבד הוא: "מחצית מהזוגות מתגרשים, השאר ממשיכים לריב". אני הפסקתי מזמן. לריב הכוונה. פתאום פחות שערות לבנות (טוב אני גם צובע האמת. שוטף סליחה). אני מבין שחיים פעם אחת וכל יום שעובר לא חוזר, אז אני לא רוצה לבזבז אותו בהסברים. נכון, יש כאלה שהם חיים באושר (ולא עוזבים בגלל העושר). גם אני שמעתי על שני זוגות, אחד בהרי האררט והשני באיזו אגדה שקראתי לפני כמה שנים, שני עמודים מכיפה אדומה. כי אהבה אמיתית יש באגדות (ואנחנו מזמן לא האביר הלבן על הסוס השחור. אלא אם כן אתם מחשיבים פיאט טיפו אפורה, עם כמה כוחות סוס).
ואם במשפטים עסקינן אז בנג'מין פרנקלין אמר: "מי שמתאהב בעצמו, לא ימצא מתחרים". הוא לא היה טיפש הפרנקלין הזה. פרנקלין, שהיה בין חותמי הכרזת העצמאות של ארה"ב, הבין מהר מאוד שמי שלבד יהיה לו קשה למצוא מישהו טוב כמו עצמו… לא סתם שמו את הראש של פרנקלין על 100 דולר, אבל זה לא אומר שאני רוצה לאבד את הראש שלי…
אני אוהב את עצמי. כן אני חכם סידי אוהב את עצמי (עכשיו אתם אמורים להגיד לי, אוהבים אותך משה). את האהבה שלי אני שומר לעצמי (ולילדים שלי, אבל זה לא הסיפור כאן). אני אשמח מאוד שיום אחד תבוא מישהי ותבעט לי "בדלתות חיי" ותבהיר לי שאני קשקשן בלתי נלאה ובמגע שפתיים תסתום לי את הפה הגדול שלי. אבל עד אז… איפה המראה… בא לי להתאהב קצת.
