משה אוחיון נולד להיות כדורגלן. לא בכאילו. ממש. האבא רפאל תלה יום לאחר לידתו מעל המיטה, מובייל של כדורגל : "הוא חלם שאהיה שחקן. מגיל 6 אני משחק כדורגל ועכשיו בגיל 35 אני פורש ומתחיל דרך חדשה". משה אוחיון אולי הסמל הגדול ביותר של מ.ס אשדוד אליה עלה בגיל פחות מ-17, בשנת 2000, פורש מכדורגל. הוא יתחיל דרך חדשה עכשיו כעוזר מאמן נוסף, ישראלי (יש עוזר מאמן שהולך עם בובי מילבסקי המאמן החדש, כבר 6 שנים – המקדוני רוברט סטוינובסקי,) למקדוני בובי מילבסקי ויסגור 18 שנים כשחקן עם שם גדול, בבוגרים בישראל ובאירופה, ומהשבוע יתחיל מא' ב', של הצד השני של המגרש – הקווים.
אוחיון עבר קריירה מפוארת בכל קנה מידה. ברשימת הקבוצות שהוא שיחק כלולות: מ.ס אשדוד, בית"ר ירושלים, הפועל ת"א. באירופה הוא שיחק בוינטרטור ולוצרן בשוויצריה, לגיה ורשה מפולין, אנורתוסיס פמגוסטה מקפריסין ולזה תוסיפו גם גביע אופ"א ו- 12 הופעות נבחרת ישראל וסך הכל כבש 57 שערים בקריירה שלו. את כל 18 השנים עשה בליגות הבכירות בלבד, למעט חצי עונה באשדוד איתה עלה לליגת העל.
רגע משה מברוק על המינוי החדש או אכזבה על הפרישה?
"גם וגם. הדרך הייתה ארוכה, דרך היא שהיא כל החיים. מגיל 6 התחלתי את הכדורגל . כמו שאבא שלי אומר זה התחיל מגיל יום, שהחזירו אותי הביתה, הוא תלה כדור מעל המיטה והחלום שלו היה שאני אהיה שחקן. מאז עברו 18 עונות בליגת העל ובאירופה. במהלך השנים אתה חושב כל הזמן שאולי זה עוד שנה ועוד שנה יגמר. אתה רואה שחקנים שמשחקים עד גיל בוגר, אבל עובר בראש מה יהיה ביום שאחרי. לצערי ושמחתי הפציעה אולי עזרה לי להחליט לפרוש, אבל אני שמח שנתנו לי את ההזדמנות להמשיך במועדון שגדלתי בתפקיד מקצועי. אז יש בזה מזה ומזה. מהשמחה ומהעצב."
לפני כשלושה חודשים, מחזורים ספורים לפני תום העונה, נפצע משה אוחיון באימון ביום שישי. כותב שורות אלה ראה את אוחיון ברגע הפציעה באימון. ראו על פניו. אוחיון הבין. משהו בו נשבר, הוא הבין שהפציעה הזו, היא סימן דרך עבורו. או סוף דרך וסוף זה תמיד התחלה.
אוחיון: ".לפני הפציעה האחרונה, הייתה לי פציעה אחרת ועשיתי הכל לחזור. הצלחתי לחזור והרגשתי ממש טוב,. שיחקתי נגד מכבי חיפה ועכו והיה טוב. יומיים לפני רעננה באימון, עשיתי תנועה מסוימת והרגשתי שהרגל התפרקה, כאילו ירו לי ברגל. באותו הרגע הרגשתי שאני צריך לפרוש מהכדורגל. התברר שהיה קרע מלא וגדול וקרע חלקי ברצועה הצולבת ובצידית. כמעט הכל מהכל. בדרך כלל פורשים שהגוף לא יכול, עייף. במקרה שלי בגלל הפציעה פרשתי. יכול להיות שבלעדי זה, זה היה אחרת.
אתה אדם מאמין. מאוד מאמין. הכל זה לטובה לא?
"בתור אחד שיודע שהכל זה לטובה, אני יודע שאני לא יכול להתבכיין למה זה קרה. דברים שנראים רעים בסוף מסתבר שזה לטובה. אולי אם לא הייתי נפצע הייתה מתעקש לשחק ואולי זה לא היה במ.ס אשדוד, אם כי הייתי שמח להישאר. משום מקום באה הפציעה וזה יצא לטובה. צריך לקבל באהבה ולהודות לקדוש ברוך הוא . תמיד אמרתי גם אם זה נראה רע אני צריך להודות. בסוף התברר שזה היה לטובה. אני פורש אבל מודה לאלוהים שנתן וייתן לי הרבה שנים בתחום".
ועכשיו דרך חדש כעוזר מאמן.
"זה כמו להתחיל מחדש שאתה עולה לבוגרים. זה הזמן ללמוד. באימון הראשון בתחילת השבוע, זה היה מרגש לעמוד מהצד עם הצוות ולא כשחקן שעומד מהצד של השחקנים ומקשיב למאמן. זה היה די מרגש. הכנתי עצמי והלכתי לכיוון הזה ללמוד ויש לי תעודת מאמן ובעתיד אלמד לתעודת פרו. בתור שחקן אתה חושב על האימון איך יהיה מה יהיה, מסיים והולך לעיסוקים שלך. כעוזר מאמן זה מחשבות אחרות כל היום. מה עושים מה קורה אחרי האימון, מה הלאה? זה לא פחות חשוב ומלחיץ".
אומנם מוקדם, אבל מניסיון של שבוע, מה יותר קשה?
"לא הייתי בצד של המאמן. אבל ידעתי שתפקיד של מאמן זה בכלל לא קל. שחקן יש לו הרבה רגעים של שמחה ואהדה. מאמן שלא מצליחים זה הכל עליו. הוא צריך להתייחס לתקשורת, לקהל, שחקנים שחקן זה הכי כיף אולי שיכולתי להיות.
כשעלית לבוגרים, כילד, בובי מילבסקי הגיע. ועכשיו כשאתה פורש שוב הוא הגיע ואתה עוזרו.
"בובי היה איתי 4 שנים באשדוד כשעליתי לבוגרים. ארבע שנים היינו יחד. היינו במחנה אימונים באותו חדר. מבובי למדתי הרבה דברים בהתנהגות ומקצוענות. מילה אחת לא ידעתי באנגלית, וממנו למדתי. היום אני מתרגם אותו לשחקנים וזה מדהים אותי. היינו כל השנים בקשר, על בסיס קבוע. שמחתי שהגיע ושמחתי שהוא בחר בי. הוא אמר לי שהוא סומך עליי. הביא גם את העוזר שהוא מכיר ומבחינתו האמון הוא הדבר הכי חשוב. אם הוא בחר אותי זה כנראה טוב בשבילו ואני מודה לו על הבחירה"
בנינו אתה לא בחור טוב מידי להיות בתפקיד נוקשה בצוות אימון?
"זה החינוך שקיבלתי בבית. אבא שלי תמיד אמר לי, תהיה תמיד קצת יותר רע. קשה להיות מאמן עם שחקנים שהיית בחדר הלבשה כמו אח ופתאום להיות בצוות מקצועי. אבל אני לא אשנה את האופי שלי. לא אכעס או אצעק. זה לא עושה אותך מאמן יותר טוב. מאמן חושב מעבר למקצועי. הוא צריך גם לדעת את הנפש של השחקן. לנהל את השחקנים חשוב מטאקטיקות. מאמן שיאהבו אותו וישחקן בשבילו זה לא פחות מוצלח".
שכנעת. אז בוא נשאל את משה אוחיון מהצוות המקצועי. מה תהיה הצלחה השנה?
"קודם כל אם המאמן יישאר שנתיים מלאות זה אומר שיש הצלחה. כי כשמאמן לא נשאר אחרי כמה חודשים זה מלמד על בעיות. אני חושב שהצלחה תהיה להתברג בפלייאוף העליון. אם קבוצות כמו בני יהודה והפועל חיפה בנו קבוצה טובה והצליחו, אין סיבה שאשדוד לא תהיה שם. לאשדוד כישרון מאוד גדול, עם 3 שחקנים נוספים, אשדוד יכולה להיות במקום הזה. מבחינתי השנה הזו והבאה אני רוצה באופן אישי כמה שיותר ללמוד. זה הזמן ללמוד ולראות הלאה"..
באמת הלאה. מה השאיפה בעתיד?
"כל אחד שמתחיל כעוזר מאמן. יום מן הימים רוצה לאמן קבוצה. אבל כשאתה הופך להיות המאמן שופטים אותך יותר. אתה יכול להגיע למקומות גבוהים ולפעמים אתה במקומות אחרים. אז מבחינתי לאמן קבוצה בעתיד בהחלט, אבל כעת זה להיות עוזר מאמן וללמוד".
אוחיון יודע שתקופה כזו של 18 שנה, יש לה ששותפים. לא עוברים אותה לבד: "לאדם יש לו שלושה שותפים. קדוש ברוך הוא אמו ואביו, שהם הכי חשובים מבחינתי עם רעייתי והילדים. אבא שלי הגיע לכל אימון ומשחק. ראה איתי עשרות קלטות שהיה מסביר לי ומתקן אותי. אמא שלי מישל דאגה שלא אאבד כיוון והיה חשוב לה שאצליח בלימודים ואוציא תעודת בגרות, כמו שעשיתי. האישה שאיתי מיכל ליוותה אותי מאז ומתמיד. יצאה איתי אפילו לשוויץ להיות איתי. זה לא פשוט להיות אשתו של שחקן. עם השבתות, המשחקים, המחנות , הכל נופל עילה. היא גידלה את הילדים. מגיע לה כל הקרדיט בעולם. אני אוהב אותה מאוד. חשוב לי להגיד את זה. למשה ומיכל 4 ילדים, האחרונה שבהן נולדה בדיוק ביום שאוחיון החליט לפרוש. אם זו לא סגירת מעגל אז מהי כן.
רגע לפני שנפרדים אני לא יכול להתאפק. משה תן לנו את הרגע שאתה הכי זוכר בכל הקריירה
"יש הרבה. אבל אם תראה לי את הגול הראשון שלי בליגת העל אי פעם, מול הפועל פ"ת "באורווה" ב-2001, אז זה רגע מיוחד שלא אשכח. הם הובילו עלינו 1:3 היינו בעשרה שחקנים. עשינו 3:2 ובדקה ה-92 כבשתי את ה- 3:3. האוהדים כבר יצאו מהגרש וחזרו בטירוף. שחקנים כמו משה גלאם, אלמוזלינו ובובי מילבסקי חיבקו אותי בסיום. כל הזמן הגול הזה עושה לי צמרמורת".
