"אנחנו עשרות מטרים מהגדר בעזה, ממשיכים לעשות את העבודה"

יוסי שקל (33) הוא מפקד צוות של לוחמי אש מאשדוד, ביחידה המרכזית "להבה", שנמצא אף הוא עם לוחמי האש בעוטף עזה ונלחם ב"טרור העפיפונים". שקל: "זו תחושה של גאווה מלווה בסיפוק אדיר"
משה סידי | יום שישי - 15/06/18 - 8:49
"אנחנו עשרות מטרים מהגדר בעזה, ממשיכים לעשות את העבודה"
שקל רגע אחד אחרי עוד שריפה שטיפל עם חבריו בעוטף עזה

יוסי מספר על הגבורה של לוחמי אש שאיתו, על השגרה הבלתי אפשרית של תושבי עוטף עזה, ואפילו על הילדה הקטנה שלו שציירה לו עפיפון ואדם שנלחם בו, אין אחד בישראל שלא מתעסק ב"טרור העפיפונים" ששולחים המחבלים מעזה לתוך ישראל ושורפים כל חלק טובה בארץ. הרבה מאוד אנשים תוהים אם אדם אוהב את האדמה ורוצה אותה, מדוע הוא שורף אותה? יוסי שקל מאשדוד לא מתעסק בעניין הפוליטי. לו אין זמן לעסוק בזה, הוא וחבריו מתעסקים בדבר אחד, כיבוי שריפות הענק שגורמים העפיפונים.

יוסי שקל הוא לוחם אש מאשדוד. לוחם אש ביחידה "להבה" שהיא יחידה מיוחדת: "עזוב מיוחדת, תכתוב מרכזית. כולם עושים עבודה מיוחדת". הוא נמצא כמו יתר חבריו ולוחמי אש אחרים בעוטף עזה ונלחם בשריפות הענק, בכדי שהמתגוררים בעוטף יוכלו לנהל "שגרת חיים", עד כמה שניתן.

שקל מספר סיפור שמבהיר בדיוק מהי "שגרת החיים" של תושבי העוטף: "היינו בנחל עוז. הילדים לפני בר מצווה מקבלים שם 13 מטלות לטובת האחר. הם החליטו להזמין אותנו לארוחה שהכינו. היו שם המבורגרים, סלטים, שתייה, מה שאתה רוצה. התחלנו לאכול ואחרי 2 דקות קיבלנו הודעה על שריפה. נאלצנו לבקש סליחה ולנסוע במהירות לעבר השריפה. אבל הילדים הבינו ואמרו לנו: 'תודה על 2 הדקות שהייתם אתנו, זו שגרת חיינו אותם עוזרים לנו. העיקר שהגעתם'. אין יותר מרגש מזה".

יוסי לא רוצה להיכנס לעניין הפוליטי, אבל קשה לו עם העובדה שהארץ נשרפת. שקל: "אתה רואה מה קורה בשטח ואתה יודע שהתפקיד שלך זה לעצור את זה. לא לתת לזה לשרוף עוד חלקה טובה".

שגרת היום הקשה של שקל ולוחמי האש האחרים בעוטף מאוד ברורה. הם מגיעים ל-24 שעות רצופות (ועוד אח"כ צריכים להתעסק בשרפות בעיר אשדוד). במקרה שלו הוא מגיע מתחנת אשדוד, שנותנת תגבור ללוחמי האש בעוטף. הם מגיעים בבוקר לתחנת אשקלון, משם מקבלים גזרות ועוברים לשבת בנקודות הזנקה בעוטף, בכיסופים, נחל עוז, ניר עם ועוד. הם יושבים ולצערנו מחכים לשריפה. העובדה שהם יושבים בנקודות הזנקה מונעת את התפשטות השריפות, כי הם מגיעים אליה במהירות.

שקל: "בסוף נצליח לעצור את השרפות, יש לנו 'כיפת ברזל' נגד טילים ומעטפת מקסימלית של ביטחון, ועפיפון או בלוני אש, הדברים הכי פשוטים, יוצרים נזק כזה. אבל בסוף ננצח את זה".

צילום: עבד רחים קאטים / פלאש 90

שקל וחבריו נותנים עזרה לכבאות מחוז דרום: "הם הגיבורים האמיתיים, אנשי כבאות דרום. חלקם גרים אפילו בעוטף ונלחמים על הבית שלהם, של החברים שלהם, על השדות של כולם. אנחנו רק מתגברים אותם".

וכשמדברים על תגבור מדברים גם על סיכון. לא פעם השריפה מגיעה ליד הגדר בעזה, ושקל וחבריו לוחמי האש, מגיעים עשרות מטרים בודדים מהגדר, מרחק ירייה של צלף, אבל ממשיכים את העבודה ולא עוצרים.

אתה לא מפחד?
"מפחד? לא. אתה לא חושב על זה בזמן העבודה. גם אם אתה מרחק 30 מטרים מהגדר, עם ליווי של צה"ל. אתה רוצה למנוע את התפשטות האש. אתה סומך על החיילים הגיבורים ועל הקדוש ברוך הוא שיגן עליך".

יוסי הוא מפקד צוות הצעיר ביותר בכבאות. הוא רק בן 33 וכבר בתפקיד. אבל מבחינתו התפקיד שלו הוא דואלי, למנוע שריפה ולדאוג לאנשי הצוות שלו: "אנחנו נלחמים באש שמתחילה לפעמים לטפס. לא פעם צריך כוחות נוספים לפעמים, אבל כולם בעבודה באותו הרגע. תפקידי לדאוג ולשמור על הצוות, תוך כדי כיבוי השריפה. העבודה היא אינטנסיבית מאוד, אבל הכל למען מטרה חשובה. מאוד חשובה".

איך עוצרים את זה?
"קטונתי מלתת עצות. אני מעדיף לא להיכנס לזה. אנחנו עושים את העבודה בצורה היעילה ביותר".

בשישי האחרון, בעוד הם בכיסופים, די קרוב לגדר, החל יער להישרף מעפיפון או בלוני תבערה. תוך כדי העבודה הם ראו כי מקום סמוך נוסף עולה באש. שקל מתאר את מה שהיה: "בשלב מסוים היו כל כך הרבה כוחות בשטח. כולם עשו יד אחת למנוע שהשריפה תגיע ליישוב. ראית איך כולם נותנים את עצמם למען זה. זו ישראל היפה".

אבל מה עם המשפחות שלכם?
"בקושי רואים אותם. אני לא זוכר מתי עשיתי קידוש בשישי בפעם האחרונה. אבל זו עבודה והשליחות שלנו, והילדים גאים ומתקשרים להגיד כמה הם מחכים ודואגים".

עד כמה זה משפיע אפשר להבין מהסיפור הבא של שקל: "הבת שלי ציירה לי ציור של עפיפון שעף ולוחם אש לידו. קשה להסביר לילדה עד כמה עפיפון פשוט יכול להזיק. אבל הילדים של היום חכמים והם מבינים".

יש תחושה של גאווה בדברייך.
"תחושה של גאווה מלווה בסיפוק אדיר. אתה עושה משהו בשביל אחרים. אנחנו יודעים שלפעמים רק אנחנו מפרידים בין התושבים לאש. אז הסיפוק הוא עצום".
ליוסי יש תובנה מאוד ברורה מהעניין ומוצא את הטוב שברע: "אין כמו עם ישראל. כמה אהבה אנחנו מקבלים מאנשי העוטף. כמה פרגון מאנשים בכלל. זה לא מובן מאליו. אולי זה נשמע נדוש, אבל זו המדינה שלנו ואין לנו ארץ אחרת".







אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל: [email protected]