מאיר כהן חוגג 100 שנים ו-100 צאצאים

מאיר אמיל כהן נולד לפני מאה שנים, בשלהי מלחמת העולם הראשונה, בעיר ביזרט שבצפון תוניסיה. במלחמת העולם השנייה, לאחר שתוניסיה נכבשה על ידי הגרמנים, הוא וחבריו נשלחו לעבודות כפייה במטרה לבנות את תאי הגזים שישמידו את יהודי תוניסיה. "הייתי עסוק בלשרוד", הוא מספר, "הייתי עסוק למצוא קליפות תפוחי אדמה, קישואים וירקות שהיו בתוניס בתוך הפח של הגרמנים כדי לא למות מרעב"
שרון גרמיזו | יום רביעי - 11/04/18 - 6:57

בעוד כחודשיים, בעזרת השם, יחגוג מאיר אמיל כהן יום הולדת 100. את האירוע יציינו ארבע בנותיו, 21 נכדיו וכ-80 ניניו. מאיר נולד בשלהי מלחמת העולם הראשונה בעיר הנמל ביזרט שבצפון תוניסיה. כשהיה בן 24 נשלח למחנה כפייה לאחר שהצבא הנאצי כבש את המדינה בנובמבר 1942. כ-5,000 יהודים נשלחו למחנות עבודה ולמחנות ריכוז. מקצתם אף נשלחו אל מותם במחנה ההשמדה אושוויץ. תוניסיה היא המדינה היחידה בצפון אפריקה בה שרר כיבוש גרמני ישיר, וככל שחולפות השנים מתגלות עוד ועוד עדויות על שואת יהודי תוניסיה. אם בעבר חשבו שבזמן המלחמה נרצחו כ-50 יהודים מתוניסיה במחנות, הרי שכיום המספר מתקרב ל-700 הרוגים מקרב הקהילה.

"עברו 75 שנה, והוא מרגיש כאילו זה היום", אומרת בתו אבלין. "בתקופה שסובבת את יום הזיכרון הוא לא בפוקוס. הוא אומר שהוא לא רוצה להיזכר, ועד לפני שלוש שנים הוא נידב מעט מאוד מידע על סיפור חייו. ערב אחד ישבנו עם כמה נכדים, התחלנו לדובב אותו, ורשמנו את מה שסיפר".

כשאני שואלת את מאיר האם הרגיש באנטישמיות עוד כשהיה ילד, לפני מלחמת העולם השנייה והכיבוש הנאצי, הוא טוען שלא, אך בתו מספרת שאין זה מדויק. כשאמו של מאיר נשאה אותו ברחמה, נרצח אביו על ידי ערבי. האב היה בן 34 והותיר אחריו אישה ובת. מאיר לא זכה להכיר את אביו. כשהיה נער, עברה המשפחה לתוניס, עיר הבירה, שם למד ועבד בהנהלת חשבונות עד שרוחות המלחמה הגיעו אל עירו.

תוכנית "הפתרון הסופי" שאפה לחסל גם את יהודי צפון אפריקה. היהודים במדינות שהיו תחת חסות צרפת, כמו מרוקו ואלג'יריה, קיוו בראשית המלחמה לקבל את הגנתה, אך לאחר תבוסת צרפת ב-1940 וביסוס משטר וישי, החמיר מצב היהודים. שלטון וישי ביטל את אזרחות היהודים והטיל עליהם את ההגבלות שחלו על יהודי צרפת (ואסר עליהם לעבוד עבור הממשלה, להיות בנקאים, מורים ותלמידים, כמו כן הוגבל מספר היהודים שאושרו לעבוד במקצועות חופשיים). ב-1941 הוחרם רכוש היהודים. תוניסיה הייתה גם היא, תחילה, תחת משטר וישי, אך בנובמבר 1942 היא נכבשה על ידי הגרמנים, תוך כדי נסיגת צבא רומל מלוב לאחר תבוסתו במערכת אל-עלמיין.

בתקופת הכיבוש הגרמני הקימו הנאצים יודנראט מקומי, לקחו בני ערובה, החרימו את רכוש היהודים והטילו על הקהילה עונשים כספיים כבדים. הקהילה נדרשה לספק את צורכי הצבא הגרמני, בית הכנסת בבירה תוניס הפך למחסן גרמני, ויהודים נדרשו לענוד טלאי הצהוב. כ-5,000 יהודים נשלחו למחנות ריכוז בתוניסיה ומעטים גם נשלחו למחנות ההשמדה בפולין. תוניסיה שוחררה על ידי בנות הברית במאי 1943, ולאחר שישה חודשי כיבוש הושם קץ לרדיפת היהודים. במהלך הכיבוש הגרמני של תוניסיה נרצחו במישרין או מתו מהתנאים הקשים במחנות מאות יהודים מתוך קהילה יהודית שמנתה כ-90,000 איש.

כשהגרמנים הגיעו וריכזו את הבחורים הצעירים בכיכר העיר הם ידעו מה צפוי להם?
"הם לא הבינו ואולי לא רצו להבין. המצב היה קשה, לא היה אוכל, אספו בחורים צעירים והם חשבו שנותנים להם עבודה, ככה הציגו את זה. לקחו אותם עם טוריות ומגרפות למקום לא נודע בשטח פתוח ליד ביזרט. האימהות והילדים נשארו בבית, ורק כשהאימהות ביקשו לראות את הבחורים ואמרו להם שלא יודעים איפה הם, הבינו שיש בעיה".

"הגרמנים אמרו שהם לוקחים אותם לעבודה וזה לטובתם, כי שם יתנו להם אוכל", מוסיפה אבלין. "אמרו לאימהות שהילדים נמצאים בבנייה, והם לא הבינו שהם בעצם בונים מחנה השמדה".
מאיר שהה במחנה העבודה מארבעה בנובמבר 1942 עד מאי 1943. הוא מספר שכל יום היו מעמיסים על משאיות של בהמות עוד בחורים יהודים שנלקחו מבתיהם שברובע היהודי. את חלקם הגדול העבידו בפרך, כאמור, בבנייה של מחנה השמדה ובו תאי גזים, שאליו רצו הנאצים לשלוח את יהודי תוניסיה כולה. חלק קטן הועסק במטבח בקילוף תפוחי אדמה לבישול, ומי שלא קילף לשביעות רצון הגרמנים והמשגיחים היה מוכה על ידם בכל חפץ חד שהיה בסביבתם.

כאדם דתי שומר מצוות, מאיר לא איבד את אמונתו, עבר בין הצריפים ושכנע את הגברים להתפלל שחרית וערבית כדי להציל את הנשמה היהודית שלהם על ידי תפילה, כי הרי בכל מקרה ימותו או מרעב או ממחלות או ממכות או מיריות. הם היו מצליחים אפילו לשבת יחד בליל שבת ולשיר פיוטים כדי לעודד את רוחם. בנוסף, מאיר היה מתגנב לקחת אוכל עבורו ועבור חבריו משאריות המזון של החיילים הגרמנים. חבריו היו מחפים עליו, ומשמיעים קול אם גרמני היה מתקרב. מאיר היה מצליח להביא קליפות של תפוחי אדמה וקישואים ובשר שכבר נגסו בו. מאחר שהוא שמר על כשרות, הוא היה אוכל רק מהירקות. "הייתי עסוק בלשרוד", הוא אומר, "הייתי עסוק למצוא קליפות תפוחי אדמה, קישואים וירקות שהיו בתוניס בתוך הפח של הגרמנים כדי לא למות מרעב, וגם איך לא להרגיז את הגרמנים ולהתחמק מהרובים".
את חייו של מאיר אפפו מכות ומוות. הוא הוכה וסבל מפציעות שלא טופלו. חברים רבים שלו מצאו את מותם. "היה לי חבר סהרורי, חולה ירח, באמצע הלילה הוא קם והתחיל לדבר וללכת. חשבו שהוא עושה בכוונה כדי לצאת מהמחנה וירו בו. אם מישהו רצה להתפנות בלילה ולא היה דלי בצריף, והוא פתח את הדלת לצאת – ירו בו. אם היה חסר אדם בצריף, היו יורים בעשרה. כשהיו תופסים מישהו שניסה לברוח, הגרמנים היו מכנסים במסדר בוקר את כולם ויורים בו מול האנשים. יום אחד אמרו לנו שמי שיעבוד בלי הפסקה עד הלילה יקבל שמונה פרוסות לחם במקום ארבע. בסוף היום או שאתה מתעלף או שאתה מת מאפיסת כוחות, ואם מישהו העז לבקש את הפרוסות המובטחות, צחקו לו בפנים וירו בו".

לקראת סוף המלחמה, גם אל המחנה הגיעו שמועות על קיצה הקרב. מאיר מספר שהאנשים התחילו לשמוח ולא להתנגד לגרמנים, אלא שאז לקחו את החולים והפצועים במשאית, והוציאו אותם מהמחנה. מאיר, שהיה חולה בטיפוס ושקל 37 ק"ג, מצא את עצמו שוכב מותש על מדרכה לא הרחק ממחנה העבודה. נשים ערביות מהכפר הסמוך ראו את מי ניתן להציל, ואספו אותם לבתיהן. במשך כחצי שנה הוא טופל בביתה של אישה ערביה, עד שהתאושש. כל אותה העת אמו חשבה שהוא מת. כאשר נסע אל בית אמו, והיא ראתה שהוא חי, היא התעלפה. כאשר התעוררה, לא עזבה אותו לרגע.

החיים אחרי המלחמה
עם הזמן מאיר חזר לעבוד, אך בשל אחת מהפציעות שלא טופלו, ברגלו השמאלית, הוא התקשה לבצע עבודה שנדרשת בה ישיבה. לרגל הזו הוא קורא עד היום "רגל הנאצים". בשנים שלאחר המלחמה הוא עלה במשקל והגיע ל-140 קילו. "בראשו שלו נחרט שפעילות גופנית זה מוות, אז הוא כמעט לא זז", מספרת בתו, "וחוץ מזה, הוא אכל הרבה והיה אומר שאסור להשאיר אוכל".

בתום המלחמה, כשהוא בן 26, רצה מאיר להקים משפחה. הוא התחתן, ולאחר תשעה חודשים אשתו מתה בזמן הלידה, והוא נותר עם תינוקת. כאשר נישא בשנית נולדו לו עוד שלוש בנות, הבכורה שבהן היא אבלין. "אימא נכנסה להריון 13 פעמים", היא מספרת, "10 פעמים הפילה בחודשים מתקדמים ולדות זכרים, אבל היא סיפרה שבן אחד נולד חי, ואמרה שגנבו לה אותו ומסרו למשפחה מוסלמית. מההריונות שעברו בשלום נולדו שלוש בנות".

מאיר ומשפחתו עברו מתוניס לצרפת, ובשנות ה-70' עלו ארצה. אחת מבנותיו גרה בצרפת, אבל נכדיו וניניו גרים בישראל, וזה, הוא אומר לי "הדבר הכי טוב שיש, המשפחה שלי שגרה בארץ ישראל זה הניצחון. יש תשובה טובה מזו לנאצים?".

אבלין, אחרי שלמדת מה עבר על אביך, זה עזר לך להבין אותו טוב יותר?
"הבנתי למה הוא היה כועס בילדותי אם הייתי זורקת חתיכת לחם. הוא היה אומר לי 'איך את יכולה לזרוק אוכל? זה יכול להציל בן אדם'. הוא לא יכול ללבוש או לנעול מה שצמוד, מה שלוחץ עליו, לא נפשית, לא מנטלית ולא פיזית. הוא מאוד אהב לצאת, לראות מופעים וליהנות כמה שיותר מהחיים. עד היום הוא רוצה ללכת איתי לכל מקום ולצאת החוצה, הוא רוצה לנצל כל יום. המלחמה לימדה אותו שהכי חשוב ליהנות ולנצל את החיים, כי זה לא חוזר. הוא גם לא יספר דבר רע על אף אחד, הוא רוצה לחיות בשלום עם כולם. לפני שלוש שנים הוא נפל ושבר את האגן, והרופא אמר שהוא לא יוכל ללכת. עניתי לו שהוא לא מכיר את אבא שלי. הכול מתגמד אל מול ערך החיים. שואלים אותו איך הוא מרגיש, הוא יענה בסדר, אמרו לו שהרגל נפגעה והוא השיב 'לא נורא, נסחוב אותה'. אם הוא חולה הוא אומר 'זה עובר, זה לא הורג'".
"אני לא יודע למה זכיתי לחיות כל כך הרבה שנים", אומר לי מאיר, "אין לי סוד אחד, אבל הדבר הראשון שיש לי במוח זה הישרדות. זה שם המשחק".


תוכנית הבוקר עם שי מלול

X