לא מעט טענות מושמעות בעניין המקצועיות והאתיקה בעבודת מתווכי הנדל"ן, אבל נראה כי בעיות מתקיימות גם אצל רוכשי דירות ומוכריהן, שנעזרים במתווכים, ועושים כל שביכולתם כדי להימנע מתשלום דמי התיווך.
במקרה שנדון באחרונה בבית משפט, נפרש סיפורה של מוכרת שנעזרה בחברת תיווך למכירת דירה, אבל בסופו של דבר, מכרה באופן עצמאי לקונים שלא הגיעו דרך חברת התיווך והתכחשה למחויבותה לשלם להם דמי תיווך. המתווך הגיש תביע נגד בעלת הדירה, תחת העילה: הפרת הסכם בלעדיות ואי תשלום דמי תיווך.
לטענת המתווך, בעלת הדירה חתמה על טופס הזמנת שירותי תיווך ועל הסכם נפרד, בלעדיות שקיבלה מסוכן החברה. היא התחייבה לשלם דמי תיווך של 2% מסכום העסקה, אם תמכור את הנכס. בנוסף, התחייבה בהסכם בלעדיות המעניק בלעדיות למשך 60 יום. בהסכם צוין כי במידה והנתבעת תפר את ההתחייבות לבלעדיות, היא תשלם 4% ממחיר העסקה בתוספת מע"מ כחוק. המתווך טען כי עשה מאמצים ניכרים למציאת קונה לדירה, אשר כללו מספר פעולות שיווק ביניהם פרסום באתרי אינטרנט, פרסום בעיתון, הפקת סיור וירטואלי לנכס ותליית שלט בחזית הבניין, ובכך קיים את חלקו בהסכם על פי חוק המתווכים.
זמן קצר לאחר מכן, מכרה בעלת הדירה את הדירה באופן עצמאי, לקונים שהגיעו אליה דרך פרסום שעשתה לפני החתימה על ההסכמים עם המתווך, וסירבה לשלם למתווך דמי תיווך בגין מכירת הדירה. המתווך הגיש תביעה נגדה, ובה הוא דרשו לשלם להם הפיצוי המוסכם שעליה התחייבה המוכרת, 4% מסכום העסקה.
בעלת הדירה טענה במשפט כי חתמה על הסכמי התיווך מראש, מתוך כפייה, עושק וניצול של סוכן החברה. עוד טענה כי הקונים הגיעו אליה וניהלו איתה משא ומתן לרכישת הדירה עוד לפני חתימתה על הסכם הבלעדיות. היא הדגישה כי הרוכשים המתינו לאישור לקבלת המשכנתא ובטרם נחתם הסכם מכר בינה לבין הרוכשים, יצר איתה קשר סוכן מחברת התיווך. לדבריה, דווקא הנציג מטעם חברת תיווך הוא שפנה אליה תוך ניסיון להחתים אותה בדירתה על הסכמי התיווך, אבל היא לא הסכימה לחתום על הסכם הבלעדיות, ולטענתה כפה עליה לחתום על הסכם הבלעדיות.
שופט בית משפט השלום קבע כי אכן ההזדמנות שהוחמצה בגין הפרת ההסכם היא נזקו של התובע, המתווך ובסך הכל 4% מתמורת המכירה של הדירה, אבל הנסיבות דרשו ממנו להתעמק בפעולות שהביאו לחתימת ההסכם.בפסק דינו כתב השופט כי המתווך הוכיח כי בעלת הדירה חתמה על הסכמי התיווך בבלעדיות, וזו אישרה כי היא חתמה עליהם. תוקפם של ההסכמים לא הוכחשו על ידי ב"כ הנתבעת, כל שנטען בעניין זה כי בעלת הדירה חתמה על ההסכמים מתוך כפייה.
השופט ציין כי בעלת הדירה לא עמדה בנטל השכנוע בדבר חתימתה על ההסכמים, מתוך כפייה ואיומים ולעניין העושק, הדבר לא נטען אלא בעדותה והדבר לא הוכח על ידה ובאשר לכפייה, ציין השופט כי בעלת הדירה מעולם לא ביטלה את ההסכמים ואין מספיק בטענותיה כדי לראותם כבטלים. עוד הוסיף השופט כי התובע עמד בחובת ההוכחה לגבי קיום הסכם הבלעדיות, ומנגד בעלת הדירה הסתפקה בעדותה בלבד, לא שמטה את הבסיס מתחת לראיותיו של התובע,והמסקנה כי הוא עמד בנטל השכנוע להוכחת טענת ההפרה של הסכם הבלעדיות.
למעשה, קבע השופט כי המתווך לא הוכיח כי היה "גורם יעיל", שהביא להתקשרות הצדדים בעסקה, או לפחות להתקשרותה של המתווך עם הקונים. "למעשה, הייתה זו בעלת הדירה שמנעה בפועל מהסוכן את האפשרות להיות הגורם היעיל", כתב.
הוא פסק כי עליה לשלם לחברת התיווך, דמי תיווך בסך 44,460 אלף שקל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל ממועד הגשת התביעה, בתוספת 5,300 אלף שקל עבור הוצאות משפט.
