תגידו לי בחייכם, מה נהיה עלינו? מה? ממתי הרכילות הפכה להיות חלק מחיינו. אין מקום שאתה לא יושב בחברה ומה שמדברים זה על ההוא שעשה ככה ועל ההיא ואיך היא ולמה עשתה וההוא והיא… חאלס!!! (כאן נשמעת צעקה).
זה ידוע שאנחנו אוהבים לשמוע משהו לא טוב על מצליחנים, ולרכל על אנשים שאנחנו מחשיבים ששיחקו אותה יותר מאתנו. זה פסיכולוגי, מה לעשות. אף אחד לא ירכל על מי שנראה בעיניהם חלש. עליו לצערי יגחכו. אני מעדיף להיות בצד שמרכלים עליו ולא הבוכים עליו, כי זה מראה באיזה מקום אני נמצא, אבל עדיין, כמה אפשר?
לא, תירגעו אני לא מדבר על עצמי. או נכון יותר לא רק על עצמי. בגילי המופלג (מסתבר ש-50 זה גיל מופלג, או רוצים שנפליג מפה ונעלם…), הבנתי אחרי כל הטעויות שעשיתי בחיים (ועשיתי בלי עין הרע), שאני לא יכול להיות בעמדת השופט של האחר. תובנה שהגיעה עם הגיל. כשאני מדבר על מישהו, אני קודם כל נותן מבט ארוך במראה הפנימית שלי ושואל אם אני באמת טוב ממנו? אם אני בעצם לא מבקר על משהו שאני בעצמי עשיתי? אז בגיל שלי, נו זה המופלג, אני יודע שזה כבר לא נכון. מה אני עושה? פשוט שותק. כן, לפעמים עדיף לשתוק.
אל תתלהבו ממי שמרכל אתכם על אחר. הוא ירכל עליכם עם אותו אדם… אתם לא כאלה מיוחדים. פשוט הוא/היא (זה חוצה מגדרים) ראו אוזן פנויה והתנפלו ללחוש לה. ההפך, זה המקום בדיוק להגיד לו שלום ולא להתראות. תדבר עם עצמך, אני לא בעניין. אבל אנחנו כן. כי אנחנו רוצים עוד ועוד מהרכילות העסיסית, וכמובן נעביר אותה הלאה ונעביר אותה הלאה ונשנה פה פרט ושם פרט ואח"כ לך תוכיח שאין לך אחות…
אני נזהר מרכלנים, נשבע לכם בכל הקדושים. לא מי שמספר משהו אחת לכמה זמן (אחרת הייתי לבד. האמת אני מעדיף את הלבד, אבל זה סיפור אחר), אלא את אלה שהפכו להיות מקצוענים בתחום, שזה מרכז עולמם. אלה שכבר הפכו להיות שופטים לענייני רכילות ושוקלים להעלות עצמם למעמד של "שופט" בבית המשפט "העליון לענייני רכיל". מאלה אני בורח. נמלט.
איפה הם לא נמצאים… בעבודה, במשפחה, באתרים החברתיים, נראה לי אפילו מסתתרים לי מתחת למיטה… איפה לא? הם יספרו כמה ההוא והיא הם כאלה נוראיים, ולך תסביר להם שמה שהם עושים זה הכי נורא. זכותו של כל אדם לעשות את הטעויות שלו, בין כה וכה הוא ישלם עליהם, אז הדבר האחרון שהוא צריך זה את קשקשני האוזן (איזה מילה יפה להולכי רכיל), שיוסיפו לו עוד קצת אי נעימות. לפעמים הרבה אי נעימות.
ובנינו. מי שמכם לשופטים? מתי המינוי הפך להיות רשמי? מי אנחנו שנשפוט אחרים? מי? גם כך היום החיים כל כך מסובכים עבור כולנו, כל יום מתמודדים עם דברים אחרים. בנקים שרוצים לאכול מבשרנו, חובות, לחצים, בני זוג, מה לא. אז לפחות תנו לנו את השקט להתמודד עם הצרות האלו. תניחו לנו.
הבעיה היא שלפעמים דווקא אנשים קרובים אלינו מושפעים מאותם דברי הבל. מוסיפים את המשפט המטומטם "אין עשן בלי אש", באופן אוטומטי, כאילו הם לוחמי אש במחלקת "להדלקת מריבות", שהם הקימו ומאלצים אותנו להסביר את מה שלא עשינו. למה? כי הם…"שמעו את הרכילות", כי אמרו להם בעבודה, חברה סיפרה וכן האלה. יקיריי (ואתם יקיריי אם נשארתם לקרוא עד כאן), תאמינו לקרובים אליכם, לא למי שאתם בקושי מכירים, או לא מכירים מספיק, או מכירים והוא לא חשוב מספיק כנראה, ו"הרעיל", (מצטער על המילה אבל זו הרעלה), את מוחכם. משום מה, תמיד זה פועל ההפך, נאמין לזר ולא לקרובים אלינו. אח"כ תגיע מריבה שאתם תישארו איתה וזה שריכל כבר עבר לקורבן הבא. עצוב. מאוד עצוב אני תמיד אומר, לי יש אחריות על מה שיוצא לי מהפה, לא מה שנכנס לכם לאוזן. כשתצטרכו עזרה הרי תפנו לקרוב אליכם, לא לזה שכבר חוגג על אוזן אחרת. תחשבו על זה.
נכון, זה יימשך. לפני הטור הזה ואחרי הטור הזה. לא מצפה שמיד בתום קריאת הטור ייפסקו הרכילות. אבל היי, יש לי אחלה רעיון. אם לא נקשיב למי שמרכל, הרי לא יהיה לו עם מי… פשוט לקום ולהגיד תודה, אבל לא תודה. יודעים מה, פשוט לקום וללכת. להשאיר את "מקצועני המלל" (עוד דרך יפה להגיד רכלנים) עם עצמם. תתפלאו, עם עצמם הם לא אוהבים לדבר. זה בזבוז רכילות עבורם.
וקחו טיפ על הדרך לסיום. אז אל תתרגשו יקיריי, תהיו בצד שמרכלים עליו. במקרה הכי גרוע תזכרו רק שמי שמרכל מאחורי הגב שלכם נמצא בדיוק במקום המתאים… ולא אוסיף יותר מזה.
