אשדוד נטו

הוריו של מאיר חי אשתר : "אנחנו בקריסה כלכלית"

הוריו של מאיר חי אשתר : "אנחנו בקריסה כלכלית"

כשירדתי במעלית מבית משפחת אשתר, חשבתי לעצמי שהחברה הצעירים האלה, משה (בן 29) ועדי (בת 27), חיו חיים שלמים בתשע שנות נישואיהם. שהם הספיקו לעבור מה שאנשים שכפול מגילם לא הספיקו. ההרגשה הייתה היא איך לעזור לזוג הזה שקשה שלא להתאהב בו. איך הם מוצאים למרות הכל את הזמן לחיוך הקטן. עם כל הקשיים היומיים שהם עוברים והלילות ללא שינה ובוודאי אי הוודאות לעתיד. ולא, אני לא מדבר על הדאגה לבריאות של הילד הבכור שלהם מאיר-חי בן ה-8.

הכוונה הייתה לעשות כתבה על התחלות חדשות לשנה החדשה. הזוג אשתר התאים בהחלט, זוג צעיר שאצל בנם מאיר חי התגלה גידול במח והם נזקקו לטיפול מציל חיים בשיקגו בארה"ב. העיר אשדוד התגייסה להציל את הילד יחד עם עמותת "להושיט יד". השניים ארזו את החיים החדשים שלהם, ויחד עם בן נוסף עילאי-ישראל, עבורו לגור בארה"ב, בכדי להיות בטיפול היומיומי עם הבן מאיר חי. שם נולדה להם בת נוספת, שי לי. עכשיו עם חזרו לאשדוד, מעט לפני פתיחת השנה החדשה. בדיוק האנשים שיכולים לספר לנו על שנה חדשה והתחלה חדשה. חיכיתי אולי לשמוע רק על "החיים היפים" שעכשיו מחכים להם. גיליתי שלהתחלות חדשות ומחודשות צריכים לא מעט תעצומות נפש. לזוג אשתר אולי יש את זה, אבל כמו שאומר משה: "אנחנו מבולבלים, מתוסכלים, חיים באי וודאות, אבל צריך לדעת המשיך".

לפני הכל נברך על שנה חדשה, התחלות חדשות. איך ההרגשה לחזור אחרי שנתיים ו-3 חודשים?
עדי: "הכל ביחד מעורבב. גם קושי וגם כיף. הכל יחד, הכל מהכל. זה קשה, כמו כשעברנו לשם הכל היה קשה. אז קשה להתחיל שוב מהתחלה כי עזבנו הכל ונסענו לארה"ב. התאקלמנו שם ועכשיו חזרנו לחיים חדשים כאן, צריך להתאקלם. לא פשוט. כי הגענו ואין בית, אין עבודה, אין מסגרת לילדים".

רגע, אין עבודה?
עדי: "קשה מאוד". משה: "אנחנו נעזרים במשפחה כמה שניתן". עדי מיד מוסיפה: "מי שעזר זו העמותה 'להושיט יד', עמותה שאלוהים הביא לנו אותם כמתנה, זה המלאכים השומרים עלינו. הכל בזכותם ובזכות האנשים שתרמו את השהות בבית החולים בשיקגו. עכשיו העמותה מממנת לנו לשנה את השכירות כאן".

אני מנסה לחשוב, זה למעשה לחזור אל הלא נודע.
עדי: "התרגלנו למנטאליות שונה בשיקגו. עד שהתרגלנו לחיים שם, צריך להתרגל למנטאליות פה. שוב צריך להתאים את עצמך לתרבות, לדיבור, למנטאליות. זה לא אותו דבר, זה שונה לחלוטין".

אז בוודאי במטוס חשבתם, עוד רגע נוחתים, מה נעשה?
עדי: "זה עוד לפני המטוס. זה מחשבות שאנחנו לא ישנים בלילה. עזוב רק את המחלה של הילד שזה בין חיים ומוות, אין לנו הגדרה אם הוא בריא". משה מתערב: "החיים שלנו הם על חבל דק". עדי: "אנחנו מתקדמים. הבאנו ברוך השם עוד ילדה לעולם, אנחנו נאחזים בשיניים. אין מי שיעזור לנו מבחינה כלכלית. אין משפחה שיכולה לעזור לנו".

לפחות יש קורת גג לשנה הקרובה.
עדי: "אבל רק שכירות. לפני הוצאות נלוות של חשמל, מים, ארנונה, גני ילדים, בתי ספר". משה: "אני מחפש עבודה, כל עבודה שאני מחפש מחפשים קורות חיים. רוב השנים היינו עם הילד". עדי: "גם שם היינו בלי עבודה כי לא יכולנו לעבוד. שנתיים ישבנו ולא הייתה אפשרות לעבוד כי היינו עם הילד".

אני מניח שאחד מכם ימצא עבודה בכל העיר הזו, בכל זאת מכירים אתכם באשדוד.
משה: "כבר שכחו אותנו".

באמת, אתה חושב?
משה: "כל אחד והצרות שלו". עדי: "יש אנשים שרואים ומברכים אותנו אבל במה הם יכולים לעזור?".

מה הייתם רוצים שיקרה?
נראה כי השאלה הזו נגעה בדיוק במקום הכי כואב לזוג הצעיר הזה. כל אחד מהם אמר מדם ליבו את הדברים. רואים שכל מילה שיוצאת להם מהפה, עשתה "סיבוב" בלב. עדי: "שהילד שלי קודם כל יהיה בריא, זה מעניין אותי בראש ובראשונה. לא מעניין אותי כלום, העיקר שיגדל". משה: "לחיות חיים נורמטיביים כמו כל משפחה". עדי: "שיהיה לי כסף לכלכל את המשפחה שלי". משה: "זו התחלה שהיא לא התחלה". עדי: "זה להתחיל הכל מאפס, אבל עם ילדים".

אז זה לא מספיק, וניתן להבין שמשפחת אשתר בלחץ נוראי. אומנם בארה"ב אמרו כי הטיפול צלח, אבל רק בעוד כשלושה שבועות יעברו בדיקה מקיפה בארץ, ואז ידעו אם מאיר חי הבריא לחלוטין. די בזה להוציא מהדעת זוג הורים. תוסיפו לזה דאגות כלכליות והנה לכם מתכון ל"שעות ללא שינה". בדיוק מה שהשניים עוברים.

עדי: "קודם כל בגלל הבריאות. אמרו לנו שהטיפול הצליח לאחר שמאיר חי קיבל אותו שנתיים. אבל לא אמרו לנו אם הוא בריא. יש לנו עוד כחודש אמ.אר.איי. לא יודעים מה יהיה. חס וחלילה אם הגידול שוב יגדל, אז עוד פעם נהיה בסרט. אולי חס ושלום נצטרך לחזור לארה"ב. אומרים שבע שנים רעות וטובות, אז עברנו את הרעות. אנחנו מקווים שעכשיו זה הולך לשבע שנים טובות ויגידו שהכל עם הילד בסדר אחרי האמ.אר. איי והוא ייצא לדרך חדשה וכך גם אנחנו".

אני מקבל את הרושם שאתם מבולבלים…
משה: "אנחנו מבולבלים ומתוסכלים, אבל צריך לדעת להמשיך". עדי: "הרבה בלבול. לא יודעים מה לעשות, לא יודעים מה עושים. הוא לא יודע, אני לא יודעת. גם עכשיו הקטנה נכנסה לגן כי אני חייבת לעבוד. אנחנו מוכרים ברווחה אז עוזרים עם הגן".

בואו רגע נדבר על המעבר חזרה לאשדוד. שכחתם איך זה להיות כאן? בוודאי מדברים עוד אנגלית…
עדי: "אני לא מכירה רחובות, קשה לי. לילדים במקום מספיק אומרת סטופ". משה: "הילדים מדברים אנגלית שוטפת". עדי: "הלם תרבות, הכל ביחד. זה מוזר לנו. שם זה שונה, שם אומרים הכל הזמן תודה, בבקשה, מה נשמע? פה שה שונה. גרנו בסקוקי, זה אזור יהודי ידוע. עכשיו אנחנו פה".

למה דווקא לחזור אשדוד? יכולתם לבחור מקום אחר.
עדי: "אנחנו אוהבים את העיר ומה אנחנו מכירים חוץ מאשדוד? אנחנו ישראלים עדיין בנפש לנו, אבל זה חדש לנו. פתאום לרוץ לפה לחשמל, עניינים, שם הכל היה עבורנו. זה לא קשה כמו פה". משה: "אפשר להגיד חצי עולים. צריכים להתרגל לפה, עם כל הקושי".

השתנה משהו בעיר?
עדי: "ברור. הקימו רחובות, הקימו בניינים, העיר גדלה". משה: "הדירות עלו, השכירויות עלו". עדי: "מלא, מלא כסף. פעם היית משכיר דירה כזו של 4 חדרים ב-4 אלף שקל, עכשיו 6 אלף שקל". משה: "לא הייתה לנו ברירה, לא היה מי שהסכים להשכיר לנו".

מה זאת אומרת לא היה מי שיסכים?
משה: "אין לנו תלושים עבור השכירות, כי לא עבדנו בשנתיים וחצי האחרונות". עדי: "לא היינו בארץ, לא מכירים". משה: "הסיפור קצת נשכח. אנשים פחדו להשכיר לנו. השכרנו את הדירה עם ריהוט חלקי, ריהוט לילדים. לא הייתה לנו ברירה".

אם היה תלוי מה הייתם רוצים. עבורכם. כמובן מלבד בריאות למאיר חי?
משה: "להתחיל התחלות חדשות. עבודה חדשה עם עתיד לי ולאשתי ולחיות חיים נורמטיביים בארץ. זה מה שחלמנו ורצינו כל הזמן". עדי: "שיהיה לי בית, קורת גג עבור הילדים שלי. עזבנו הכל לגמרי רק בגלל הבריאות של הילד. אבל מעניין אותי שלילדים שלי תהיה פינה לשים את הראש ולא יותר מזה. שיהיה מה לאכול. הדברים המינימאליים, לא יותר מזה".

יש חלומות לעתיד?
עדי: "נגמרו לי החלומות".

עדי, זה משפט קשה.
"אמרתי, החלום שלי שהבן יהיה גדול".

מאיפה מוצאים את הכח להמשיך?
משה: "יש נפילות, לא נגיד שלא. יש הרבה שיחות בנינו, עברנו כל כך הרבה. אני מאמין שעם קצת עזרה מהרשויות נצליח להתגבר על זה, נצליח לצאת לעבוד כמו שצריך. יש לנו רגליים, ידיים, ראש. ברוך השם". עדי: "התחתנו מוקדם. לא למדנו, אין בגרויות. היום כל עבודה אפילו עבודה טלפונית, מבקשים בגרויות. אני לא יכולה לעבוד משמרות. יש לי שלושה ילדים, אין מי שיישאר עם הילדים. מקווה שבעלי ימצא עבודה ואז זה יעזור לנו".

חברה בגילכם בדרך כלל מסתכלים על העתיד. אם אני טועה אז תקנו אותי, אבל נראה לי שאתם אומרים "תן לי את היום".
עדי: "אין לנו עתיד מובטח, אנחנו לא יודעים מה יהיה מחר". משה: "כל אחד לא יודע מה יהיה מחר. אתה הולך לעבודה, אתה חייב להתחייב להגיע כל יום. אם הילד לא ירגיש טוב, זה עלול שוב לשבש את החיים ולהקדיש את כל הזמן עבורו. לפעמים זה דרך ללא מוצא".

חשבתי שאני אבוא ונדבר רק על הטוב שבחזרה עם מאיר…
משה: "יש לנו את השמחה אבל בסוגריים. כי כל הזמן בראש שלנו אם ואם ואם".

אז מה לאחל לשנה החדשה?
עדי: "שמאיר יהיה בריא נטו. בריא-בריא. שיגידו לי שנעלם. שיגידו נס, נעלם וזהו. זה שווה לי הכל. אם יהיה בריא, מפה אני יכולה לעלות רק למעלה".

ומה את רוצה שהוא יהיה גדול?
עדי: "מה שהוא רוצה, מה שבא לו שיעשה בחיים". משה: "הוא רוצה להיות טייס".




אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל: ashdodonline1@gmail.com

כתבות שאולי יעניינו אותך

"אני יפה ומיוחדת כמו שאני"

משה סידי

"חשבתי שאמות על ההר הזה. אבל ההשגחה העליונה הצילה אותי"

משה סידי

מצטיינת מפקד החטיבה המרחבית ״עציון״ היא מאשדוד

משה סידי