בועז אביב (74) נולד בשם קלוד אנדרי אנרי בשנת 1941 בפריז, בזמן מלחמת העולם השנייה. צרפת הייתה תחת כיבוש נאצי, ואימו שעבדה כתופרת הסתתרה במרתף של מי שהעסיקה אותה. כאשר מלאו לקלוד חודש ימים, נפטרה אמו, ז'אן ברנר. בת כמה הייתה כשנפטרה? קלוד אינו יודע. מי שאימצה אותו הייתה אותה אישה שהאם הסתתרה בביתה, נוצרייה בשם מארי אניו. רק בשנת 83', כאשר קלוד היה בן 42, נשוי ואב לילדים, בזמן שמארי ביקרה בישראל ופגשה אותו ואת אשתו אהובה, התעקשה אהובה לשמוע כמה שיותר פרטים על עברו ועל משפחתו של בועז. "אני ישבתי איתה, ובועז היה הולך לישון", היא מספרת, ובועז עונה: "יש דברים שאני זוכר, יש הרבה שלא, ויש גם זיכרונות שאני מעדיף להדחיק".
"זוכר שהייתי הולך לישון רעב"
מארי, הנקראת בפי בני הזוג "מאמו מימי", סיפרה כי אביו של בועז, אלבר סרוסי, היה מגיע לראותו כשהיה תינוק בשנתו הראשונה. הוא היה לבוש כמו מקבץ נדבות חסר בית, מסתתר מאימת הגרמנים ומגיע מדי פעם להציץ בבנו התינוק. מארי סיפרה כי בסופו של דבר האב ברח לתוניס, אולם בועז אומר שאדם שגר בשכנות אל מארי סיפר לו כי הפעם האחרונה שאביו נראה בחיים, היה כאשר עצרו ואספו את כל הגברים היהודים אל תחנת הרכבת. "השכנים ידעו שיש לה ילד יהודי, והיא חששה מהלשנה, ולכן לקחה אותו לאחותה שגרה בעיירה כפרית רחוקה", מספרת אהובה.
"באותה תקופה הוא היה בערך בן שלוש. האחות גרה עם הסבתא, וכדי שהשכנים לא ידעו הן החביאו אותו בכלוב עם ארנבים, אבל הם גילו לבסוף והלשינו. מאמו מימי הצליחה לבוא ולקחת אותו, ואת האחות שמו בבית הסוהר למשך חצי שנה". בזמן שהוסתר בכלוב הארנבים, תזונתו של בועז הייתה מורכבת מלחם, שמן וסוכר. הוא היה רזה וחולה. "אני זוכר תחושת רעב, זוכר שהייתי הולך לישון בלי אוכל, אבל אני לא מספר, אני מדחיק", הוא אומר. "עד היום הוא לפעמים מתעורר בלילה וצועק", אומרת לי בשקט אהובה.
בועז חזר לגור אצל מארי, אולם בזמנים אלה של פחד לצד מצוקה כלכלית ורעב, אין זה פלא כי גם מארי חלתה ולא יכלה לטפל בו. בועז נמסר לבית היתומים של הצלב האדום. "שנתיים הייתי בבית היתומים, ומכיוון שחליתי שמו אותי בסנטוריום שלהם. היו שם הרבה ילדים חולים. מאמו מימי הייתה באה לבקר אותי, והיא סיפרה שהייתי קם בבוקר ומחפש את אחד מהחברים שלי, והרופא היה אומר לי שהוא מת. הרבה ילדים מתו, ואני יודע שהייתי בין הילדים הראשונים שקיבלו פניצילין. ניסו עלינו את התרופה". לאחר שמארי הבריאה היא החזירה את בועז לביתה.
החניך האלף של עליית הנוער לבד בישראל
המלחמה נגמרה, מדינת ישראל קמה, והחלה עלייה המונית ארצה של שארית הפליטה מאירופה ושל יהודים מצפון אפריקה. "לאחר שמארי הבריאה, חזרתי אליה ונשארתי אצלה שלוש שנים בערך", מספר בועז. "כשהייתי בן תשע מארי יצרה קשר עם אנשים שמעלים ילדים יהודים לארץ ישראל. הייתי בהכשרה במשך חצי שנה, וסיפרו לנו על ישראל. עד אז לא ידעתי שאני יהודי. לא ידעתי שההורים שמגדלים אותי הם לא אבא ואימא הביולוגיים שלי. לא דיברו על זה בכלל בבית. חשבתי שהם ההורים שלי.
אני זוכר שכשהגעתי לארץ ראיתי תימני עם פאות, ובכלל לא הבנתי לאן שלחו אותי". כשהגיע הזמן לעלות לאונייה, סיפרה לו מארי שהוא נוסע לטיול. על רגעי הפרידה הקשה היא סיפרה לאהובה: "הוא עמד על סיפון האונייה, וקרא לה 'מאמו מימי, מאמו מימי, אל תעזבי אותי', זה שבר את לבה, אבל היא הייתה אישה חולה ובאמת לאחר שבועז עלה לארץ היא שוב אושפזה".
בועז הגיע ארצה במסגרת עליית הנוער אל חוות הנוער הציוני בירושלים. "בעליית הנוער היינו עד גיל 17 בערך, היינו בגרעין, הלכנו לקיבוץ תלמי יפה, ואז לצבא לנח"ל לשירות בנחל עוז". כשהגעתי לארץ, שמו אותנו קודם במחנה מעבר ברמת הדסה ליד טבעון. הייתי החניך האלף שהגיע לארץ, אז הרימו אותי ונתנו לי עוגה בחדר האוכל", הוא נזכר. "אבל בחופשות ובחגים הייתי לבד, בלי משפחה. לפעמים אחד מהמבוגרים היה מרחם עלי ומזמין אותי אליו".
איך הייתה הקליטה בארץ? למדת מהר עברית?
"חצי שנה לא הבנתי מילה ממה שאומרים. לקח לי זמן ללמוד עברית, כאילו אני לא שם. יש כאן באשדוד הרבה משפחות שבילדותם היו איתי בחוות הנוער. אחד מהילדים שם היה שלמה בר מקים 'הברירה הטבעית', ששמו המקורי הוא שלמה בן גוזי. כבר אז הוא היה מתופף על פחים שלקח מהמטבח. הוא היה ילד טוב, שר בחגים, הוא היה קטן ממני, ופעם הלכתי לראות אותו בהופעה, והוא זיהה אותי ואמר 'אתה קלוד הצרפתי'". לאורך השנים מארי שלחה מכתבים וגלויות בימי הולדת ולכבוד אירועים מיוחדים כמו חתונתו של בועז, אולם רק לאחר שבעלה נפטר היא באה לביקור בישראל. 32 שנה חלפו עד ששוב נפגשו בועז ומארי. בועז סייר איתה בירושלים ובתל אביב, ואהובה ניסתה לדלות כמה שיותר פרטים על ילדותו של בועז ומשפחתו. זה היה ביקורה היחיד בישראל והפעם האחרונה שנפגשו. מארי נפטרה בשנת 94'.
האחים שהופרדו נפגשו אחרי 60 שנה
כשהיה בועז בן 20, סיפרה לו מארי כי יש לו אח בכור מאותה האם ושמו ג'ורג' נגר, שגדול ממנו בשמונה שנים. כשהאם נפטרה, המשפחה של האבא של ג'ורג' לקחו אותו. ג'ורג' מצא את מארי וביקר אותה. הוא נהג לבלות אצלה בבית הנופש בדרום צרפת, ולימים שירת בחיל האוויר. הוא היה מוסר דרישת שלום דרך המכתבים שלה אבל לא יצר קשר בעצמו. בועז לא זכר אותו כלל. השניים הופרדו כאשר בועז היה תינוק, והפעם היחידה שראה אותו הייתה כאשר לג'ורג' מלאו 13. בועז היה בן חמש והגיע אל מסיבת בר המצווה של ג'ורג', אבל לא אמרו לו שמדובר באחיו. "זכרתי שהיה בר מצווה, שלקחו אותי, אבל לא ידעתי שזה של אחי, לא אמרו לי". כאשר נפגשו לבסוף סיפר לו האח כי הוא זוכר את אותו המפגש.
אחרי שקלוד גילה שיש לו אח, מדוע לא נוצר איתו קשר ישיר?
"ביקשנו הרבה פעמים את הכתובת שלו ממאמו מימי, והיא לא נתנה", אומרת אהובה. "אפילו כשהיה בחופשה בטורקיה הוא שלח אלינו גלויה בלי הכתובת שלו. כשהיא נפטרה לא ידענו איך לאתר אותו. קלוד אמר 'למה לחפש אותו, אם הוא לא מחפש אותי'. אבל אני התעקשתי, ומסרתי את השם שלו לכל חבר ומכר שהגיע מצרפת לבקר בארץ. כשנפגשנו לבסוף, הסתבר שלאחר מותה של מארי, ג'ורג' קיבל את התמונות שהיא צילמה את בועז. יש לבועז המון תמונות מילדותו, היא כל הזמן צילמה אותו, ובחבילה הייתה הכתובת שלנו מאחור, אבל הוא לא שם לב".
איך נוצר לבסוף הקשר עם ג'ורג'?
אהובה מספרת: "אחד החברים התקשר ואמר שגיסתו עובדת בביטוח לאומי, והיא התקשרה ל-25 אנשים בעלי השם ג'ורג' נגר עד שמצאה את האח. היא נתנו לנו את מספר הטלפון שלו. התקשרנו אליו, ובנובמבר 99' נסענו אליהם לשבועיים. הכרנו אותו, את משפחתו, את אשתו ושתי בנותיו. הוא לקח אותנו לקברה של מארי, וגם לפגוש את הבן והנכד שלה, הבן שקלוד היה ילד שושבין כאשר התחתן. ג'ורג' בא לבקר אותנו בארץ מספר פעמים, וגם אנחנו נסענו אליו. הוא בא לחתונה של הבן, ובפעם האחרונה הגיע למרות שהיה חולה עם דיאליזה. הוא נפטר בשבועות לפני כשנתיים בגיל 80. אשתו עד היום בקשר איתנו".
ובועז מוסיף: "בפגישה בהתחלה לא יכולנו לדבר. נחנקתי מהבכי. פשוט עמדנו, הסתכלנו אחד על השני, ואז התחבקנו ובכינו".
הוא הוסיף לך מידע על משפחתך?
"ניסיתי לשאול אותו, אבל הוא אמר שהוא לא יודע. זו מנטאליות אחרת, האנשים האלה סגורים, שותקים. הוא גם עבר חיים לא פשוטים, הוא סבל כילד, עבר בין משפחות, בחלקן התעללו בו".
ואהובה מסכמת: "בועז לא מדבר ולא מספר, אבל אמרתי לו שזה חשוב שהנכדים ידעו על ההיסטוריה של המשפחה שלו, זו אחת הסיבות שהוא יושב פה ומדבר".
