המגזין אשדוד

5 פעמים משה צ'שלה ראה את המוות בעיניים, 5 פעמים הוא ניצל

משה צ'שלה נולד בשנת 1919, החודש חגג צ'שלה בגאווה 96 אביבים. "זה ניצחון הקטן שלי על הנאצים", אומר צ'שלה, כשנכדתו שירה נושקת על מצחו ומוסיפה: "סבא שלי הוא לא רק ניצול שואה וגיבור, סבא שלי הוא ממקימי העיר אשדוד, משחר ילדותו חונך לנתינה, עד היום הוא מתנדב בביטוח לאומי, בבית אבות ובאגודה למלחמה בסרטן". שירה מניחה על ברכי סבה האהוב את נינו איתן, ונראה שלרגע צ'שלה שוכח את התלאות שעבר על אדמת פולין ומתמקד בהווה שנראה זוהר, זאת למרות שהשנה איבד את אשתו אלה שהכיר שנה אחרי קום המדינה.

סיפורו מלא הניסים של משה צ'שלה מתחיל בעיירה קראשניק שבפולין, שם נולד צ'שלה להורים נחמיה ושיינדל. "היינו 7 אחים, רק אני ואחי פישל (אפרים) ניצלנו. שאר אחיי טובה, מריה, דוד, זלמן ומאיר נספו. יהי זכרם ברוך", אומר צ'שלה בערב יום השואה. משפחת צ'שלה הייתה משפחה גדולה ומבוססת אשר התפרנסה בכבוד ממכולת גדולה ומשגשגת. מספר צ'שלה את זיכרונותיו: "היינו מביאים סחורה מלובלין, כולם היו קונים אצלנו, יהודיים וגויים גם יחד. בתור ילד הייתי עוזר בחנות, החנות שלנו הייתה סוג של מונופול, כיוון שאנחנו היחידים באזור שמכרנו טבק ואלכוהול, כשאבי בגר הוא נתן לגיסי לנהל את החנות יחד עם אחותי. אני זוכר היטב שאנחנו היינו נחשבים לאחת המשפחות הידועות בקראשניק, וזאת בזכות אבי שהיה איש נכבד וידוע בקהילה, בשל מעשיו הטובים".

בילדותו של צ'שלה נשלח לתנועת הנוער "פרחי אגודת ישראל", שם היו שרים שירי ארץ ישראל ומדברים על ציונות. "למרות כל האהבה לארץ לא חשבנו על עלייה, המצב בפולין היה כל כך טוב, בחלומות השחורים שלנו לא שיערנו שהשואה יכולה לקרות", אומר בנוסטלגיה נעימה צ'שלה. עד לגיל הבר מצווה הוא למד בחדר, לאחר מכן התחנך בבית מדרש ובמקביל היה עוזר בחנות המשפחתית. כשהיה בגיל 20 פלשו הגרמנים לעיירה בה גדל. "בתאריך 12.9.1939, ראינו את הגרמנים נכנסים לקראשניק כשהם רכובים על אופנועים, בהתחלה יצאנו לברכם לשלום, והם זרקו לנו סוכריות כחלק מהצגה שלהם", מספר בדיעבד צ'שלה ומוסיף: "לא עברה יממה וכבר הפנים האמיתיות שלהם התגלו, הם תפסו אנשים ברחוב והכניסו אותם למחנה עבודה, הם גרמו לפולנים להתעלל ביהודים ברחובות. אבא שלי התחבא כל אותה התקופה בעליית הגג מהפחד. תקופה ארוכה חיינו בפחד, כולנו קבלנו צווי התייצבות והתחלנו לעבוד במחנה עבודה. התפקיד שלי היה להיות סוס שמושך את העגלה", עוצר צ'שלה את דבריו ומסביר לי: "יש עגלה ועליה שמים דברים, נכון? אז אני הייתי עובד בתור הסוס שמושך את העגלה, כשלא הייתי עובד מספיק מהר, הגרמנים היו מכים אותי בחוזקה, באחת הפעמים היכו אותי כל כך חזק בראש וכך איבדתי את השמיעה באוזן שמאל".

נס מספר 1: "לילה אחד כששוחררתי ממחנה העבודה, הייתי בדרכי הביתה, שני חיילים גרמנים תפסו אותי והביאו אותי לחנות המשפחתית ודרשו ממני בצרחות שאפתח להם את החנות. אמרתי להם: "אין לי מפתח", אך הם לא האמינו לי והיכו אותי מול פתח החנות. אחד החיילים הצמיד לרכה שלי אקדח ואיים: "תפתח את החנות יהודי מלוכלך, אתה רוצה למות? איפה המפתח". שוב עניתי בפחד: "אין לי מפתח". בעוד החייל הראשון מאיים על חיי, החייל הגרמני השני מחפש את המפתח, ככל הנראה גיסי הסתיר את הפתח, אבל אני לא ידעתי לכוון את הגרמנים למקום הימצאו, שנייה לפני שהחייל הגרמני לחץ על ההדק, המפתח נמצא וכך חיי ניצלו".

פישל ואני
פישל אחיו הגדול של משה שירת באותה התקופה בצבא הפולני, כשבועיים לפני שפרצה המלחמה היה פישל אמור להשתחרר, אך בעקבות פרוץ המהומות הוארך שרותו עד יחלוף זעם. "המון גברים שרתו בצבא וכשראיתי חיילים אשר שרתו עם אחי בגדוד, שאלתי אם הם יודעים היכן הוא, אחד אמר לי שהוא מת, השני אמר לי שהוא נפל בשבי הרוסי. לכל אחד הייתה גרסה לגורלו, לפני פרוץ המלחמה הייתי בקשר אדוק עם אחי באמצעות מכתבים, הוא נהג להתארח אצל משפחת אצולה רוסית, אליהם הייתי שולח את המכתבים". משפחת האצולה התגוררה בעיר לודמיר במחוז ווהלן (אז פולין) תחת כיבושה של רוסיה.

עקב המלחמה שפרצה ב-39 התקשורת נותקה ולא היה ניתן לשלוח או לקבל מכתבים. משה צ'שלה כזכור עבר במחנה עבודה, משם ברח לאחר חצי שנה. "אני זוכרת שאזרתי אומץ והחלטתי שלושה דברים: הראשון שאני בורח, השני שאני מציל את עצמי והשלישי נשבעתי שאני אמצא את אחי פישל", נזכר צ'שלה בהחלטה הגורלית שהצילה את חייו. "הודעתי להורי שאני עוזב, שאני יוצא לחפש את פישל", הוא מסכם.

נס מספר 2: "קניתי כרטיס לרכבת וקיוויתי בסתר ליבי שאצליח להגיע לרוסיה, אך באותה התקופה היו עושים ליהודים בעיות, ולא היה ניתן לנסוע ברכבת. בעודי ממתין לרכבת גויה אחת, לקוחה קבועה בחנותנו, זיהתה אותי והלשינה עלי למשטרה הגרמנית שהייתה מוצבת ברכבת. החייל הגרמני תפס אותי בחוזקה והעיף אותי בבעיטה והתגלגלתי במדרגות, קמתי חבול ומדדם כשלפתע עברה כרכרה ועליה אישה עשירה עם מזוודה גדולה, האישה חיפשה בעיניה מישהו שיעזור לה, אני מיד זיהיתי אותה, תפסתי את המזוודה, נצמדתי אליה ויחד איתה עברתי את המחסום של הרכבת בלי בעיה ובלי בידוק, זאת משום שהיא הייתה אישה מאוד מפורסמת בעיירה. יחד איתה וחפציה קפצתי אל תוך הקרון, כך הגעתי במזל עד לובלין".

כעבור מספר שבועות באמצעות אוטובוסים ועגלות, הגיע צ'שלה לעיר בה התגורר אחיו, לדבריו: "אני זוכר את הפגישה כאילו הייתה אתמול, שנינו התרגשנו מאוד והתחבקנו, אחי מאוד הופתע לראות אותי, דבר ראשון הוא שאל: "איך בבית?" עניתי: "המצב לא טוב". פישל ביקש ממני לחזור בחזרה לפולין, ולתת לאימא ואבא תמונה שלו יחד עם מכתב שכתב. הייתה לו בראש תוכנית והוא אמר לי: "אחרי שתמסור את התמונה והמכתב תחזור מיד לכאן, נקים להורים בית ובמידה והגרמנים יגרשו את היהודים הם יבואו לכן". אך האחים לא שיערו כי שנאת היהודים תגבר כל כך והגרמנים ישמידו את היהודים. "אני ופישל קבענו להיפגש בחזרה בתאריך מסוים, עוד קבענו שבמידה ואני לא אגיע, הוא יבוא הביתה לקראשניק. במקרה עשו איתי את הדרך עוד שני חבר'ה שרצו להגיע לקראשניק, עשינו את הכל כדי להימלט מהחיילים הרוסים שאסרו עלינו לעבור לצד הפולני. כשעברנו את הגבול, זה היה באמצע הלילה וירד גשם, האדמה הייתה בוצית והכוחות שלנו אזלו".

נס מספר 3: "בעודנו מפלסים את דרכנו לפולין אנחנו מבחינים בעגלון עם עגלה וסוסים ששקועים בתוך הבוץ. העגלון שהיה חסר אונים, בדיוק כמונו, קרא לנו לעזור לו ולמשוט את העגלה מהבוץ, בכוחותינו האחרונים חילצנו את העגלה ובתמורה ביקשנו מהעגלון ללון בביתו ולא אנחנו נמות מהקור, העגלון הסכים ואנחנו ישנו בדיר יחד עם החזירים. בבוקר שילמנו לו כסף והוא הסיע אותנו לכביש הראשי. את שאר הדרך לקראשניק עשיתי באוטובוסים ועגלות, כיוון שהיה אסור ליהודים לעלות על הרכבות".

moshe2

"זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי את הוריי"
צ'שלה הגיע לבית הוריו תשוש מהמסע הארוך. "הגעתי לקראשניק, מסרתי את המכתב והתמונה להורים. הם צעקו ובכו ושאלו אותי שוב ושוב 'למה פישל לא בא איתך?' אבל אני ידעתי שאני כבר צריך לחזור לפישל, כי עשיתי איתי תוכניות עתידיות. לקחתי כסף ומעיל חם לאחי ויצאתי לדרך מיד. זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי את הוריי", מספר צ'שלה בעודו מגרד את פצעי נשמתו שמסרבים להגליד.

נס מספר 4: "בדרך חזרה לאחי מבית הוריי, עברתי בעיר גדולה בשם לייבוב, שם התגורר מכר של המשפחה (בן השכן), אשר התחתן עם בת המקום, אני זוכר היטב שעברתי אצלו, נחתי קצת והמשכתי לאחי. לרוע המזל איחרתי ביום אחד מהתאריך שקבעתי עם פישל, וזה כבר הספיק לארוז את חפציו ולנוע לכיוון פולין, הנס הגדול היה שפישל החליט גם כן לבקר את מכר המשפחה וכך נודע לו שהייתי בדרכי אליו. אין מילים, יד הגורל או ידו של אלוהים התערבה ופישל חזר ביום למחרת לביתו וכך נפגשנו".

"חשבתי שהכל מתחיל להסתדר לי בחיים עד ש…"
לאחר שנפגשו פישל ומשה הם שכרו דירה בעיר לודמיר, באותה עת הצטרף אליהם הגיס בייריש אדלשיין, בעלה של האחות הגדולה טובה. בשנת 1941 כשהיטלר התחזק עוד יותר, נאסר על יהודים לגור בלודמיר. "החלטנו לברוח" משחזר צ'שלה "אני זוכר שבמהלך הבריחה מציפורני הנאצים קיבל גיסי בייריש קריזה של געגועים, הוא החליט שהוא חוזר לפולין לאישה ולילדים". ברבות הימים נודע לצ'שלה כי בייריש שילם 1,000 זלוטי על מנת לחזור לקראשניק, שם נספה יחד עם כל המשפחה "אילו היה נשאר יחד איתנו, הוא היה ניצל. יהי זכרו ברוך". שני האחים הגיעו לעיירה קטנה בשם מחלישקה, אשר בה היו הרבה יהודים תושבי המקום "תושבי העיירה קיבלו אותנו כפליטים לבתיהם, כל פליט התארח אצל משפחה אחרת", נזכר צ'שלה "אני התאכסנתי אצל יהודי דתי עשיר, הוא נתן לי חדר עם כניסה נפרדת, אוכל והכל בחינם.

חשבתי שהכל מתחיל להסתדר לי בחיים, אפילו הכרתי בחורה בשם צביה, בת של שוחט". צ'שלה שמח מהר מידי: "באחד הלילות חיילים רוסים דפקו על דלת ביתי, חיפשו נשק, כשאמרתי להם שאין לי נשק, אחד החיילים פנה אלי ברוסית ואמר: "עזוב את הכל ותתלווה אלי, אתה עוד מעט תחזור הביתה", אך לבית הזה לא חזרתי יותר". צ'שלה הובל לבית הכלא, שם כבר היו עשרות יהודים ישובים על הרצפה כשנגזרה עליהם שתיקה. "הדבר היחידי שרץ לי בראש הוא איך אחי פישל ימצא אותי?". בסופו של דבר גם פישל הגיע לאותו בית המעצר, שם העבירו את הלילה, לדבריו של צ'שלה: "בבוקר הביאו כל אחד לחקירה, האשימו אותי בריגול למען גרמניה, כך נלקחתי בעל כורחי לבית סוהר גדול בשם "אושמאינה", השמועות סיפרו שמי שנכנס לשם לא יוצא". לאחר מספר חודשים העבירו את האחים צ'שלה לכלא בסיביר.

"בכלא בסיביר היו תנאים קשים מאוד, עבדנו בעבודות פרך, בקור של מינוס 40 מעלות, ללא לבוש, ללא אוכל ואפילו ללא מקום לינה, אך משהו בתוכי עדיין לא נשבר ולא אמרתי נואש, נלחמתי על חיי, למרות שגם אני כמו החבר'ה שמסביבי חלו בטיפוס". בשנת 1941 שוחררו האחים צ'שלה מהכלא בעקבות הסכם שנעשה בין צ'רציל ראש ממשלת אנגליה, סטלין הרוסי וגנרל צ'יקוקסקי הפולני, וזאת כדי להילחם בגרמניה הנאצית. "אנחנו נחשבנו פולנים בגלל זאת שחררו אותנו מעבדות וגויסנו לצבא הפולני", מסביר צ'שלה. "גם בתור חייל פולני יהודי סבלתי מאנטישמיות קשה, נאסר עלינו לדבר ביידיש, קיללו אותנו, התייחסו אלינו כסוג ג' ועשו הכל כדי שיהיה לנו רע". לבסוף הגדודים הפולניים היהודים פורקו ונתנו לצ'שלה כרטיס נסיעה ברכבת. "אמרו לי סע חופשי לאן שתרצה".

נס מספר 5: "הגעתי לרכבת לבדי, וחיכיתי ללא מטרה וללא כיוון, אך הרכבת לא הגיעה. העברתי את הלילה בתחנת הרכבת, בבוקר נודע לאחי ששוחררתי והוא בא לחפש אותי. למרבה המזל לא הספקתי לעלות על הרכבת וכך נפגשו דרכנו שוב, אחי לא שוחרר מהצבא, אך כל חייל היה זכאי לקחת עימו בן משפחה אחד, ואני הצטרפתי אליו לנסיעה לפרס (היום אירן)". משם נסענו דרך עיראק, סוריה ולבנון עד שהגענו לזרועותיה של ארץ ישראל ב-1943".

העיר אשדוד מקבלת את פניו של ניצול השואה משה צ'שלה
צ'שלה עלה לארץ ישראל בשנת 1943 למחייתו עבד בשוק הכרמל שם מכר מגוון דברים, לאחר מכן במשמר הנמל בנמל תל אביב. "הציעו לי לעבור לגור באשדוד ולהיות חלק ממקימי העיר והנמל, לא חשבתי פעמיים ומיד הסכמתי, עבדתי כסדרן עבודה של ציוד מכני ובהתאם לזה קניתי שטח אדמה באשדוד ועברתי לגור בה. בשנת 60, אחרי 25 שנות עבודה בנמל יצאתי לפנסיה, אך לא הפסקתי לעבוד, התקבלתי לפרויקט מיוחד לגמלאים באלתא, כך עבדתי חצי יום במשך 8 שנים, בתום הפרויקט. הבנתי שאני צריך לחפש את עצמי מחדש והערכים עליהם גדלתי פתאום קיבלו משמעות חדשה, כך התחלתי להתנדב. עד היום אני מתנדב בביטח לאומי, בבית אבות ובאגודה למלחמה בסרטן".

משה צ'שלה לרגע לא שוכח את התלאות שעבר, הוא מתרפק על הזיכרונות מימי קום המדינה, התמונות והעיטורים שקיבל בעקבות התנדבותו, בעזרת המון אופטימיות, אהבת חינם וזוג אופניים, הוא מצליח עד היום לעשות לאנשים טוב על הלב. "יש לי שלושה ילדים זהבה, נחמיה וישראל. הם הביאו לי 8 נכדים והנכדים הביאו לי 5 נינים ועוד אחד בדרך, אם יש משהו שעושה אותי מאושר זאת האהבה שאני נותן להם ומקבל מהם".




אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל: ashdodonline1@gmail.com

כתבות שאולי יעניינו אותך

הוריד 51 ק"ג בכדי להיות קצין מג"ב

משה סידי

"אני יפה ומיוחדת כמו שאני"

משה סידי

החובש של "מלון הקורונה"

משה סידי