מאז שאני זוכרת את עצמי, רצתה אמי לטוס למרוקו. היא אומנם נולדה בישראל, אך הוריה ואחיה הגדולים עלו אל הארץ לפני כ-60 שנה, ומאז ומתמיד סיקרן אותה לבחון את המקום מקרוב.
לפני כחודשיים עלה בביתי הרעיון לטוס יחד עם דודים דרך קבוצה מאורגנת ולערוך מעין "טיול שורשים". התגובה הראשונית שלי להצעה הייתה סירוב נחרץ, כי מה לי ולקבוצות מאורגנות, כשרוב הנוכחים בטיול וודאי יהיו מבוגרים ממני בהרבה. אך לאחר מעט מחשבה החלטתי שאין לי מה להפסיד ואני מצטרפת. הרי אין רע בלהכיר תרבות חדשה וליהנות בקצת חופש מהשגרה.
כבר בתור התחלה חשוב לי לציין כי טיסה למרוקו זה ממש לא נופש או חופשה, מדובר במסע. על מנת להגיע אל היעד עברנו טיסה מישראל לספרד, נסיעה ארוכה באוטובוס, לילה בקונקשן, נסיעה נוספת, מעבורת לטנג'יר שבמרוקו ושוב נסיעה אל העיר פס. בכלל, מרוקו היא מדינה כל כך ענקית עד שברוב הזמן מצאתי את עצמי מסתכלת עליה דרך החלון של האוטובוס. המרחקים מעיר לעיר מטורפים, כך שכמעט בכל יום נסענו כשמונה שעות, שזה בערך כמו לנסוע ולחזור מאילת באותו היום, כל יום, במשך שמונה ימים. לשם קבלת פרופורציות – שטחה של מדינת ישראל הוא כ-30,000 קמ"ר ושל מרוקו למעלה מ-440,000 קמ"ר.
לאחר המסע המפרך בתחילת הדרך, הגענו לפס והתחלנו לתור את העיר. כבר בהתחלה שמתי לב למה שבהמשך התברר לי כבלתי נתפס. הבדלי המעמדות במרוקו לא ניתנים לתיאור. מצד אחד פרוסים ברחבי המדינה לא מעט ארמונות של המלך, המאובזרים בדלתות וקישוטי זהב מרשימים לצד וילות ענקיות של עשירים, ובמרחק נסיעה הרגיש לי כאילו חזרתי בזמן עשרות שנים אחורה. ראיתי אנשים שחיים בעוני רב, מכבסים את הבגדים ומתקלחים בנהר (כן, כן, זה עדיין קיים…), רוכבים על סוסים וודאי שלא עסוקים כל היום בטכנולוגיה כמונו, מאוד אתפלא אם הם בכלל שמעו על הקיום שלה. לאחר ביקור בקברה של ללה סוליקה ז"ל, ארמון המלך, שוק קטן ותצפית על העיר נסענו לשבת בבית המלון הראשון במרוקו (אחד מתוך שישה בשמונה ימים, מסע כבר אמרתי?). כדי להבין את הבדיחה על כך שכל המרוקאים אומרים שהיו קשורים למלך, צריך לבקר בבית מלון מרוקאי ולהרגיש שם כמעט כמו המלך בכבודו ובעצמו, המלונות מפוארים מאוד וגדולים מאוד ונעשתה בהם מחשבה רבה אפילו בכל קיר ותקרה.
בצאת השבת יצאנו לחפלה מרוקאית אמיתית, ובשעות הבוקר המוקדמות של יום ראשון כבר יצאנו לכיוון מדבר סהרה. בדרך עצרנו במפעל קרמיקה מדהים, ביקרנו בעיר איפראן שמוגדרת כ"שוויץ של מרוקו" ובקברו של רבי שמואל אבוחצירא ז"ל. בשעות הערב הגענו אל בית המלון בארפוד לקראת היום הגדול של המסע. התעוררנו בשלוש וחצי לפנות בוקר ועלינו אל הג'יפים שחיכו לנו מחוץ לבית המלון. לאחר נסיעה של כחצי שעה הגענו אל היעד, מעמקי מדבר סהרה, שם בחשיכה חיכתה לנו שיירה של גמלים. עלינו עליהם ויצאנו לרכיבה לילית מעט מלחיצה. לאחר זמן מה השיירה נעצרה ויחד עם כל הקבוצה עלינו על דיונה כדי לחכות לזריחה. קשה לתאר במילים את היופי המדהים של מדבר סהרה עם עלות השחר. אלפי דיונות, עשרות גמלים ממתינים ומוביליהם שנראו בדיוק כמו בסרטים, לבושים בגלביות וחיים עדיין בתקופה בה בשביל להתחתן צריך לקנות אישה. דרך אגב, מוביל הגמל שלי הציע עליי 150 גמלים, אמא שלי סירבה…
לאחר החזרה על הגמלים אל הג'יפים והמלון, התפצלנו מהקבוצה ויצאנו אל המשימה האמיתית, לחפש את הבית של סבא וסבתא שלי ז"ל. הם עלו לארץ מהעיירה טינג'דד. מכאן והלאה הכל התרחש באמת כמו בסרטים. בכניסה לעיירה פגשנו בעל מכולת שכיוון אותנו אל האזור בו גרו בעבר היהודים. כשהגענו לשם, הופיע פתאום איש כבן מאה שלאחר שיחה קצרה איתו התברר כי הוא הכיר וזוכר את משפחתה של אמי, לאחר מסע שכנועים הוא הסכים לקחת אותנו אל הבית. מסתבר כי הכל נותר שם כפי שהיה, המנהרה בכניסה לשכונה, הבית עומד במקומו והסיפורים כולם רקמו לפתע עור וגידים. ההתרגשות הייתה גדולה מאוד ובדיוק בשבוע האזכרה של סבי ז"ל זו הייתה סגירת מעגל מדהימה. חוויה של פעם בחיים לכל הנוכחים.
ביום שלישי ביקרנו בקניון הטודרה, בניגוד לשמו הוא לא כלל חנויות אלא יער מדהים ונהר בו מבלים ומתקלחים המקומיים. משם נסענו למרקש, שהיא ללא ספק היפה ביותר שראיתי בטיול ואליה עוד אחזור. ביקרנו בבית הכנסת שפועל בשכונה היהודית ועשינו קניות בשוק ובשדרות הזהב המקומיות. דמיינו את השוק הגדול ביותר שראיתם בחייכם ותכפילו אותו שוב ושוב. מאות דוכנים שמוכרים מכל טוב (בדגש על קומקומים וכפתנים), כמות אנשים שלא ניתן לכמת ובעיקר שמחה גדולה. בשעות הלילה השוק הופך למקום בילוי עם מופעי רחוב, רקדנים ונגנים רבים. אלפי אנשים ממלאים את המקום בכל ערב, בלי כל סיבה מיוחדת, פשוט יוצאים לחגוג את החיים. העיר כולה מוארת ומודרנית כפי שניתן לראות ברחבי אירופה ומעבר לכך. ביום רביעי נסענו לקזבלנקה, ביקרנו בשוק, בארמון המלך, בבית כנסת ובמסגד הגדול. בערב נסענו לעיר הבירה ראבט ולמחרת יצאנו אל המסע חזרה הביתה, דרך ארוכה של 24 שעות שעזרה לנו לעבד ולעכל את החוויה המיוחדת שעברנו.
למי שרוצה לבקר שם וחושש ממדינה עוינת, קשה להסביר עד כמה המקומיים אוהבים אותנו. רובם יודעים מילים בעברית, מזהים אותנו מיד ושמחים לארח אותנו. כולם מאוד עצובים שרוב היהודים עזבו את המדינה. אחד המקומיים הרחיק לכת ואמר לנו ערב אחד: "מאז שהלכתם, גם המזל שלנו הלך. אם אני הייתי השולט, הייתי דואג שתישארו כאן גם אם הייתי צריך לשבור לכם את הרגליים בשביל זה".
ובכך הסתיימה חוויית מרוקו, זכיתי לבקר באחת המדינות היפות ביותר, להכיר תרבות ולחזור אל השורשים יחד עם בני משפחתי. ובסוף המסלול, במקום כומתה חומה של גולני, קיבלתי תרבוש אדום…
