לפני מספר שבועות פרסמנו כתבת פרופיל על ש' מאשדוד, אחד העבריינים המוכרים והאכזריים שצמחו בעיר. ש' היה יד ימינו של ראש ארגון הפשיעה יצחק אברג'ל, והחליט לחצות את הקווים, לאחר ש-6 עבריינים בכירים עשו זאת לפניו והפכו לעדי מדינה. ש' צפוי לשבת 14 שנה בכלא על העבירות שהיה שותף להן, ובשבוע החולף עלה פעמיים לדוכן העדים וחשף כיצד התנהל ארגון הפשיעה הכי חזק במדינה באותם ימים.
בלבוש מוקפד, חולצת ג'ינס שחורה צמודה ומשקפיים אופנתיים שחורים התייצב ש' ליום השני של עדותו בתא הזכוכית המשוריינת, מוקף לוחמי נחשון של שב"ס ומאבטחים של הרשות להגנת עדים. באותו בוקר, ש' נראה בטוח בהרבה מאשר בתחילת היום הראשון. אמנם הוא שוב הצדיק לעצמו את נוכחותו על דוכן העדים במתקפה חזיתית ישירה לעבר הבוס שלו לשעבר, יצחק אברג'ל. הפעם הוא הקפיד לנתח באופן רציונלי את מבנה הארגון ומבנה האישיות של הבוס הגדול, מי שהיה העבריין הכי נערץ עליו מאז שהיה עבריין צעיר, מה שהוביל אותו לדבריו להיות רוצח בשירותו בשנים הרלוונטיות, 2002 עד 2006, ועד שלדבריו נזנח על ידו ואף הפך בעצמו יעד לחיסול.
ש' מתחיל לתאר את התנהלות הארגון: "לא רק אנחנו הגדרנו את עצמנו כקבוצה, כל המדינה הגדירה אותנו כקבוצת אברג'ל. ואז יצא החוק הזה ארגוני פשיעה, הבנו שאנחנו ארגון פשיעה לכל דבר. היינו קבוצה בכל הארץ, המון המון אנשים, תחת מרותו של יצחק אברג'ל. בכל מקום בארץ הייתה קבוצה שייכת ליצחק. הייתה לנו את הקבוצה של אשדוד עם החברים שלי והיו קבוצות אחרות בכל הארץ. יצחק תמיד הייתה לו אסטרטגיה שאנחנו נשתלט על כל המדינה, אם זה בתחום האפור, אם בהימורים, בהכל, הוא תכנן באסטרטגיה שבכל עיר יהיה לו נציג משלו, ודרכו ננהל את כל הדברים של הלוואות, של הימורים והכל. לצורך העניין, אם הייתי צריך לפתוח קזינו באשדוד, אז הייתי פותח קזינו באשדוד, ואם היו חלוקות הייתי מתנהל מול יצחק. כל אחד בעיר שלו. לא היה מצב שאני בתור אשדודי הייתי הולך לאילת לפתוח קזינו אם אילן לא היה חלק מהדבר, או שהייתי עושה את זה בתל אביב אם אבי לא היה חלק מהדבר. כל אחד בעיר שלו דאג לקבל אישור מיצחק ומפה להתקדם קדימה".
התובעת: אתה דיברת על איזשהו הליך התנתקות בינך ובין יצחק.
"כן, אחרי שיצחק חזר לארץ, היינו מרושתים בכל הארץ. יצחק היה מבסוט מהכתבות שהיו עושים עליו כל יום בעיתונים, והארגון קיבל תאוצה במדינה. נהיינו קבוצה מאוד חזקה, היו לנו אנשים בכל הארץ, הפגישות שלנו היו אינטנסיביות, כל יום עם כמויות של אנשים ופגישות. אבל באותה תקופה המצב של הארגון מבחינה כספית לא היה מי יודע מה, בלשון המעטה. היינו הרבה אנשים, וכל אחד היה צריך להתארגן בכסף ולראות. פעם היה דבר כזה, שמבחינת יצחק אם הוא מקבל כסף, הוא היה שם על השולחן וכל מי שצריך היה לוקח. כשהוא הגיע לארץ, הדברים התחילו להיראות אחרת מבחינה כספית בצורה כזאת שאנשים, למרות מה שעשו בשבילו, מרגישים שאין להם כסף לעשות שבת. מצד שני אנחנו שומעים שיצחק מפתח עסקים בלי להגיד לאף אחד. לפני זה, אם היינו צריכים ללכת לפגישה של כסף, אני ועוד אחד היינו הולכים איתו לראות איזה כניסות של כסף יש לנו, אבל הפגישות האלה התמעטו. עם הזמן, לפגישות של כסף הוא היה הולך לבד. היה מפתח עסקים לבד, ולאנשים בארגון לא היה מה לאכול. באותה תקופה היינו הולכים עם שומרי ראש, כל הארגון כמעט, ומי שהיה משלם את השומרים זה היה מהקופה של הארגון. מאיר היה משלם, יצחק היה משלם. לאט לאט הגענו למצב שאף אחד לא משלם לשומרים, ואנחנו צריכים להתמודד עם הכסף של השומרים, וכשהיינו פונים ליצחק הוא היה אומר אין כסף. פיטרנו את השומרים והתחלנו להסתובב בלי שומרים, בזמן שיצחק ומאיר מסתובבים כל אחד עם חמישה שומרים, והם דואגים לעצמם. הבנו, חלק מהאנשים בארגון, שאנחנו צריכים לדאוג לביתנו, אחרת באמת לא יהיה לנו מה לאכול. אחרי שהבנו שכניסות של כסף לא יהיו מיצחק, כל אחד התחיל לדאוג לעצמו כמה שהוא יכול, הדברים התחילו להיראות מאוסים, התנהלו לא בצורה טובה. אנשים חדשים, שהם לא היו חלק מאיתנו, התווספו לארגון ונהיה לא נוח שם, בלשון המעטה. לא היה כסף, לא היה שום דבר. זה היה השלב שמבחינתי הבנתי שאם אני לא דואג לעצמי, למרות כל מה שעשיתי בשבילם, אני נשאר אחורה. אני מבחינתי הפסקתי להיות בקשר עם יצחק באותה תקופה. אני מתכוון לקשר האינטנסיבי שהיה לנו, מהבוקר עד הערב ביחד, לאט לאט זה התמעט, הייתי נפגש איתו פעם ביומיים שלושה. אחר כך פעם בשבוע, פעם בשבועיים, הוא הבין שאני מתרחק ממנו, ולא רק אני. אחר כך רק בטלפון, אחר כך פחות טלפון, ובזמן הזה אני שומע שהם עושים חייל ואף אחד לא דואג לנו. אני מבחינתי גמרתי איתם את הסיפור, הלכתי לחיים שלי, לא עניין אותי שום דבר. בזמן העזיבה שלי את הארגון, הייתי בקשר טוב עם יניב בן סימון, שהיה בחור מאוד רציני מבחינת יצחק, שכל השיחות, כל מה שהיה, יצחק היה משתף אותו. גם יניב היה מאוכזב, (עזב לדרום אפריקה) הוא אמר לי 'אם אני נשאר פה אני מתהפך עליו. יניב ואני החלטנו שאנחנו עוזבים את הארגון. אחרי כמה זמן יניב אומר לי 'תשמע, תיזהר לקחת מיצחק אוטו'. אני מבין מה זה אומר שהוא אומר לי לא לקחת מיצחק אוטו, זה תדע שיצחק רוצה לפרק אותך, ובאוטו הראשון שהוא ייתן לך, הוא ירים אותך לשמיים. לא ידעתי למה יצחק רצה לעשות את זה. הרי כל מי שהיה מסביב רק עשינו בשבילו, עבדנו בשבילו, לשם החברות, לא רק לשם האינטרס של כסף, הייתי המום מזה שהוא רוצה להרוג אותי. נפגשתי עם יצחק לאחר מכן, הוא לא ידע שאני יודע מהסיפור הזה שהוא מנסה לפרק אותי, ואמרתי לו שאני נוסע לחו"ל, שאני מרגיש שיושבים עלי משטרה 24 שעות ואני לא מצליח להזיז כלום. יצחק ניסה לשכנע אותי להישאר, אמר לי, 'יש לנו קזינואים'. אמרתי לו שאני לא יכול להישאר, כי אני מבין שהבן אדם רוצה לרצוח אותי ואני לא אומר לו. אחרי שנפרדתי ממנו ברוח טובה הוא שאל אותי עוד כמה זמן אתה חוזר, אמרתי לו חודשיים שלושה ואני חוזר".
התובעת רמתי מבקשת מש' לספר על המשא ומתן שהסתיים בחתימה על הסכם עד המדינה, ומבקשת ממנו "לתאר את התהליך מהרגע שאתה מבקש לצאת". ש': "כשנפתחה הפרשה, עצרו אותי ממש באותו יום של החתונה של הילדה שלי הגדולה, והפרשה התפוצצה בתקשורת. במהלך המעצר שלי בימים שאני שותק, נכנסים עדי מדינה בשרשרת, כל אחד הטיח בי דברים, כל אחד קרא לי הקמב"ץ, כל אחד האשים אותי ברציחות, ובזמן הזה אני יושב בשקט ולא מדבר. בא עד המדינה האחרון, שזה משקפיים, שהכין את המטען של יהודה הלוי. כשהוא נכנס הבנתי שאני מפה לא יוצא, הבנתי שאם אני לא אשתף פעולה אני יוצא בתכריכים מבית הסוהר, ואני לא חושב שמישהו משם או בכלל, במיוחד יצחק, שווה שאני אצא בתכריכים בשבילו".
התובעת: ואז התחיל משא ומתן על שנות מאסר.
"כשאמרתי שאני רוצה לשמש עד מדינה אמרו לי אתה מואשם ברציחות, אף אחד מהפרקליטות לא ידבר איתך על פחות משתי ספרות. התחלנו את המשא ומתן, הם דיברו איתי על עשרים שנה, ואני אמרתי שאני לא מוכן לקבל יותר מעדי המדינה האחרים. כולם קיבלו שלוש שנים, למה אני צריך לקבל עשרים שנה".
התובעת: מה אמרת? למה להקל איתך?
"קודם כל אמרתי שאני מפענח להם את יהודה הלוי. אמרתי להם שאני יכול להביא להם את מוטי חסין על הרצח של דיידונה, שהוא היה שותף איתי ברצח, וטענתי בפני יוני חג'ג' מה אני שונה מתולי, שהוא סוחר סמים, מייבא כמויות אדירות של סמים ממדינה למדינה, שהוא יקבל שלוש שנים וממני רוצים עשרים שנה. לא הסכמתי. הדיאלוג הזה היה מלווה בהרבה בכי מהצד שלי, שאני עדיין לא יודע איך אני מדבר עם משטרה. המשא ומתן הזה התחיל להתנהל, ובאיזשהו שלב אמרתי להם או קיי, אני מוכן שלוש שנים, לא יותר מזה. ראיתי שהם לא יורדים, עליתי לשבע שנים, ראיתי שהם לא יורדים, עליתי לעשר שנים. ואז הם ירדו קצת ל-15 שנה. כשהבנתי פחות או יותר שיש לי הסכמה על עשר שנים שיתפתי אותם בעוד רצח שהם לא היו מודעים לו, הרצח של פרי יחזקאל, שיתפתי אותם בעוד מעשה שהייתי מעורב, ניסיון הרצח של זאב רוזנשטיין, והם לא רצו לרדת מ-15 שנה, בסוף התפשרנו על 14 שנה, כי הבנתי שאם לא אז העסקה מתפוצצת, אמרו לי TAKE IT OR LEAVE IT. לקחתי את העסקה".
בשנת 2006 ש' טס למקסיקו עם משפחתו, והחל להתעסק שם בטקסטיל, לדבריו. אלא שאחרי שנתיים שם, כשילדיו לא הצליחו להתאקלם במסגרות הספרדיות הוא חזר.
התובעת: בוא נחזור לזמן שאתה בארץ, מהחזרה שלך ממקסיקו עד שנעצרת בתיק הזה. מה אתה עושה חוץ מהבגדים?
"בתקופה הזו נסעתי הרבה לסין ולמקסיקו בשביל העסק, התנתקתי מהעולם העברייני, לא רציתי לשמוע מאף אחד. למרות שהיו מתקשרים אלי שאני אבוא לפגישות, ניתקתי קשר עם כולם. נכנסתי שותף באולם אירועים. אני והשותף שלי אמיר דבש שילמנו קרוב ל-5 מיליון שקל לקנות 50 אחוז באולם אירועים באשדוד. באותו זמן הייתי מתפרנס מהאולם והייתי מתפרנס מהעסק שלי במקסיקו. ההתנהלות של האולם הייתה במשך שנתיים וחצי. ביום שנעצרתי והתפוצצה הפרשה, דאגו ללכת לשותפים שם, ואמרו אנחנו רוצים את החלק של בומבי. האנשים שהייתי שותף שלהם שם הם אנשים נורמטיביים, לא עבריינים, הם מפחדים. כשהתקשרתי אליהם מבית הסוהר ושאלתי מה קורה עם הכסף שלי, הם אמרו לי 'תשמע, היו פה אנשים. נתנו את להם החלק שלך. מבחינתנו אין לך שום דבר פה, ואם תתקשר נזמין לך משטרה'. חלק מהאנשים של הארגון נסעו גם למקסיקו לקחת את הכספים שלי משם. הדבר הראשון שעניין אותם כשיצאתי עד מדינה זה איך לקחת לי את הכסף. הבנתי שזה הסוף שלי בארגון, עשיתי כל-כך הרבה בשביל הבן אדם הזה, עשיתי המון דברים שאנשים נורמטיביים יגידו זה בן אדם מתועב, אבל כשהייתי עם יצחק לא הרגשתי שעשיתי דברים מתועבים. כשאתה ליד יצחק יש את המושג 'הבא להרגך השכם להרגו'. זה התחושה שהוא נותן לכולם, כאילו זה בסדר אם אנשים נהרגים. הוא כל היום חושב להרוג אנשים… זה בסדר אם חפים מפשע נהרגים, כל עוד זה מקדש את המטרה שלנו, שזה בסופו של דבר שיהיה כסף, שיהיו קזינואים, שתהיה תהילה, שיהיו כתבות בעיתון. ואתה נשאב לתוך זה. היום אני מבין את הדברים אחרת, ואני אומר הבן אדם הזה לא מגיע לו שאני אשב בשבילו יום אחד בבית סוהר. לא רק אני, כולם פה (מצביע על ספסל הנאשמים) יודעים מי זה הבן אדם הזה ומצטערים שהכירו אותו".
