זהו סיפור עצוב וכואב שטלטל אותי באופן אישי. משבת בבוקר הסרטון הקצר על חייו ומותו של בן סויסה (23) מלווה אותי בלופ בלתי נגמר. נחשפתי אליו במקרה בפייסבוק בדיוק שנה למותו של עלם החמודות, שהחליט באופן טראגי ביותר לסיים את חייו בתלייה. בזמן שראיתי את הסרטון נדהמתי לגלות שבן התגורר באשדוד 10 שנים, אהב מאוד את העיר ונאלץ להתנתק מחבריו במקיף ט', לאחר שהאם איריס החליטה לחזור להתגורר בעכו.
הסיפור זה של בן צריך להדליק לכל הורה בארץ הקודש נורת אזהרה בגודל של פרוג'קטור… ילד שמעולם לא עישן סיגריה, תלמיד מצטיין, חייל קרבי עם ערכים ואישיות נהדרת, עבר מהפך של 180 מעלות בחייו, לאחר שנסע להודו, לטיול של אחרי הצבא, שם התנסה בסמים מכל הסוגים והמינים. הוא חזר לארץ שבר כלי מבחינה נפשית, ומעל ראשו היה שלט וירטואלי שבלט לכל עבר: "אני מתאבד…". בסוף, למרבה הצער, המחשבה הפכה למציאות.
יגאל סויסה, אביו של בן, הוא אדם נדיר. בשנה האחרונה יגאל לא עושה שום דבר מלבד הנצחתו של בן והעלאת המודעות נגד השימוש בסמים. אם זה במסעות, בקרוואנים של הזדהות עם חברים, בליווי עמותות נגד הסמים מצפון ועד אילת, בכנסים בכל הארץ, אוהלים בחופי הים, באומן שבאוקראינה ואפילו בבית חב"ד בתאילנד. יגאל לא ינוח ולא ישקוט, ויעשה הכל כדי להעלות למודעות את נושא הסמים, בכדי להציל את הצעירים שנופלים לסם במזרח, ובכדי למנוע מהם להגיע לסוף המר בכל דרך אפשרית. ביום ראשון האחרון יגאל סגר מעגל לאחר שהכניס ספר תורה לעילוי נשמתו של בן. עכשיו הוא מתכוון לנוח, לעצור את הפעילות הרבה ולנסות לשקם את חייו.
בן נולד ב-10 למאי 93' בבית החולים בנהריה. הוא העביר את שנות ילדותו בעכו. בשלב מסוים ההורים איריס ויגאל נקלעו למשבר חמור בזוגיות, ואיריס הלכה אחרי האהבה שלה, קצין בחיל הים, לאשדוד. בן הגיע בכיתה ב'. לאחר מכן עבר ללמוד במקיף ו' והיה מקובל מאוד מבחינה חברתית, נער שזוכרים היטב בזכות החוצפה החיובית, המוח החריף והיכולת שלו להצליח במסלול הלימודי בלי מאמצים מיוחדים. בסך הכל בן התגורר באשדוד קרוב ל-10 שנים. במשך כל התקופה הזו שבן התגורר באשדוד, הוא היה מנותק לגמרי מאביו יגאל, דמות ראויה להערכה והערצה על מה שהוא עושה בימים אלה. מי שמכיר את המשפחה מקרוב מתאר סיטואציה לא פשוטה בה שני הילדים לא מכירים באב, בשל סכסוך הגירושין שעברו ההורים, ולמרות שהאב היה מעביר מידי חודש דמי מזונות בסך 5,000 שקל. משם ניתן להבין שבן עבר סוג של טלטלה נפשית, כשהוא לא רואה ושומע את אביו, שמבחינתו עושה הכל כדי להגיע לליבו של בן ואחותו. האב יגאל היה מגיע לאשדוד מידי יום הולדת של בן, מקשט את כל הרחוב עד לבית הספר בבלונים, קונה לו מתנה גדולה ורוצה לאחל לו מזל טוב. הילד, למרבה הצער, נשאב לקרב המיותר הזה בין ההורים ולא רצה שום קשר עם האב. מדובר בנתק של 12 שנים.
בגיל 17 בן חזר לגור בעכו, ושם חודש הקשר עם האב יגאל. משם הקשר הזה הפך לאמיץ מאוד, בלתי ניתן להתרה, חיבור שהאב ניצל כל רגע ממנו כדי להיות עם בנו הבכור. בן מסיים את לימודיו בהצטיינות מרובה, ומתגייס לקרבי לגבעתי בשנת 2011 בחטיבת כפיר. "היה לו שירות מדהים, בן היה חייל מצטיין והטביע חותם בכל מה שעשה בצה"ל, הוא נהנה מאוד במשך שלוש שנים ותמיד אמר שתרם את חלקו למדינה בצורה הטובה ביותר", אומרים חבריו של בן.
לאחר השחרור בן עבד כמאבטח וחובש בחברה שמאבטחת טיולים של פרויקט "תגלית", ובמשך 10 חודשים חסך כסף לטיול הגדול של אחרי השירות הצבאי. בהתחלה הוא תכנן לעשות טיול הליכה בשבילי ישראל, ואביו יגאל אף רכש לו ציוד מתאים למסע המרתק הזה. ברגע האחרון בן החליט לשנות תוכניות, ורכש כרטיס טיסה להודו. הוא התחיל לאסוף חומרים, הכין תרמיל ויצא לדרך. הוא לא התייעץ עם איש, שמר זאת בסוד כמוס שלו ושל אימו.
האבא יגאל טס באותם ימים למרוקו, ובן הסיע אותו לנתב"ג. בדרך בן הנחית על יגאל את הבשורה: "אבא, לא נתראה בתקופה הקרובה, אני נוסע להודו לחצי שנה". יגאל התכווץ, הוא שמע וידע על הסכנות הטמונות בארץ המדהימה הזו. הבן היחיד שלו עולה על מטוס למקום שעלול להזיק לו, אבל יגאל לא יכל למנוע זאת. האב יגאל אמר לעיתון "המגזין: "בן נסע ב-30 בספטמבר 2015. יומיים לפני שהמריא שמעתי לראשונה שהיעד הוא הודו, והרגשתי זרמים בכל הגוף. אני מכיר את הודו, ואילו נודע לי בזמן, הייתי מצטרף אליו".
"אבא, בבקשה תעזור לי"
בבוקר הנסיעה יגאל סימס לבנו: "בן יקר שלי, שתהיה לך נסיעה בטוחה. בן, תהיה ממש זהיר. אל תיקח סיכונים מיותרים. הפיתויים גדולים במדינות האלה, כמו ישיבות עם צעירים שמנסים את כל סוגי הסמים, שבהמשך דופקים להם את החיים… סומך עליך, חייל שלי, כי בצבא הוכשרת להיות כזה. תמיד תזכור שיש בארץ אנשים שאוהבים אותך. לך לשלום ותחזור בשלום, ומכאן אני שולח לך את ברכת הכוהנים. בכל בעיה שיש, תעדכן אותי. אני אגיע עד אליך גם להונולולו. מלך שלי. אוהב אותך, ונסיעה טובה בנצ'וק". התשובה מבן הגיעה בתוך דקות: "אוהב אותך. עוד נצחק על התקופה הזאת, וזה יעבור בטיל. בכל בעיה אעדכן, אשלח תמונה ולא אדאיג אתכם".
בן שלח מאות צילומים מהודו, מהכפר קאסול והנופים המקיפים אותו, מגואה וממקומות נוספים. הוא הצטלם על רקע נופים וכשהוא פורט על הגיטרה שלו, ושלח לאביו. "באחד הצילומים ראיתי שזה לא בן שאני מכיר", משחזר סויסה. "קלטתי שהדיבור הכבד הוא לא הדיבור שלו. הרגשתי שנגע במשהו וחשבתי שמשהו לא טוב איתו, אבל קיוויתי שאולי אין לזה משמעות. לא שאלתי ולא הצקתי לו. הוא חזר ב-28 במרס 2016. שיער ראשו היה מגולח בצדדים, ענד עגילים, ואת גופו עיטרו שני קעקועים. כששאלתי למה רזה כל כך, אמר שככה זה בהודו ושהוא גם טבעוני. קיבלתי את ההסבר, והוא חזר לעבוד ב'תגלית'. ביום הרביעי לאחר חזרתו הביתה, התחיל הסרט של החיים שלנו. אני עובד עם חברה שמגייסת ג'יפים אזרחיים לעבודה עם הצבא, והיינו בתרגיל בצאלים. בן נסע עם צעירי תגלית לטיול בפארק תמנע. ב-3:00 לפנות בוקר, כשישבתי עם אנשי הצבא ברכב, קיבלתי סמס: 'אבא, בבקשה תעזור לי'. התקשרתי אליו מיד, והוא אמר שכבר ארבעה ימים, מאז שחזר מהודו, לא הצליח לישון. מאימו שמעתי שהוא מאיים להתאבד. רציתי לנסוע לאסוף אותו, אבל בן אמר שהוא החובש היחיד בטיול ושהוא לא יכול לעזוב. התייעצתי עם חברה שהיא אחות בבית חולים פסיכיאטרי, והיא אמרה שהילד מוכרח קודם כל לישון. היא נתנה לי כדור שינה בשבילו, אבל הוא לא הצליח לישון על אף הכדור. הוא היה עצבני. אני יודע לזהות נרקומנים, ומה שראיתי היה צעיר שנמצא בקריז. שאלתי אם השתמש בסמים, והוא אמר שכן, שכולם משתמשים שם בסמים, אבל הסביר שהבעיה היא שלושה כדורי LSD שלקח שבוע לפני הטיסה. אמרתי לו, אבא'לה, אני רוצה להציל אותך. אני איתך באש ובמים. אם תרצה, אקנה לך סמים, תרגיש טוב ולאט לאט נצא מזה. או שאתה הולך איתי לכיוון אחר במטרה לצאת מזה. בן אמר שהוא רוצה לצאת מזה. הוא ליטף אותי וביקש סליחה. החלטתי לקחת אותו לבית החולים בנהריה, ולפני כן נכנסנו אל הרופא שלו בקופת החולים. בן סיפר לרופא על כל סוגי הסמים שלקח, וכשהגיע ל-אל.אס.די, הרופא אמר שזו הבעיה. הרופא הסביר שמדובר בחומר כימי קשה, שטס לכיוון המוח, הורס את תאי הזיכרון ומציף משקעים מהעבר. הוא שלח אותנו בדחיפות למחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים מזרע. בן קיבל חדר ואושפז, ואנחנו קיבלנו הנחיות איך לנהוג לידו ולהימנע מוויכוחים בינינו. במסדרון פרצתי בבכי נורא, ממש התפרקתי. עלתה האפשרות של כפר איזון (כפר גמילה), ואני התנגדתי לכך. אני מכיר כפרים כאלה מלאים בסמים. כנהג מונית, ראיתי דברים. בן ישן יום שלם, וכשהתעורר נראה הרבה יותר טוב ושאל את עצמו ואותי: 'אני אצא מזה, יגאל?".
בן תלה את עצמו במרפסת הבית
לאחר שלושה ימים בן שוחרר, ואביו מצא עבורו עבודה במפעל. חודש חלף ונדמה היה שחזר לעצמו, עד לשיחת הטלפון שהגיעה ב-1:30 בלילה. יגאל ממשיך לתאר: "בן אמר שהוא חייב לראות אותי, כי שוב הכל עולה ומציף אותו. נסעתי לאסוף אותו, וכשנכנס לאוטו זיהיתי שוב את המבט המזוגג שראינו בימים הראשונים. הגענו לראש הנקרה וישבנו על הסלעים. בן אמר: 'אני לא יודע מה עובר עלי, אני בטוח שנדפק לי המוח. אני כל היום במחשבות להתאבד'. אמרתי, אתה לא יכול לעשות דבר כזה לאמא שלך ולא לי. לא מגיע לנו. תזכור שאפשר לצאת מכל דבר. אל תדאג, אני איתך. אתן לך איבר מגופי, רק אל תחשוב על השטויות האלה. חשבתי שאילו הייתה לו חברה, אולי היה מצליח להתאושש. דיברנו המון זמן, בכינו, נרגענו, וכשחזרנו לאוטו חיבקתי אותו ואמרתי, תבטיח שלא תעצור את החיים האלה. אסור לך. בן ענה: 'אני לא יכול להבטיח. ואם זה יקרה לי?' המשכנו לדבר, השחר עלה, וכשנכנסנו לאוטו השעה הייתה כבר 6:00 בבוקר. תוך כדי הנסיעה התקשר אליו הבחור שנתן לו את האל.אס.די. בן סיפר שהוא חזר לארץ ורצה לחדש קשר, והדגיש: 'אני לא עונה לו, כי אני לא סולח לו'. פתאום הבריק לי רעיון. הצעתי שנתמקם עם הקרוואן ליד הים למשך כמה ימים, נעשה יוגה, נאכל וננוח, עד שיתאזן נפשית. אמרתי שאני אשמור עליו ושהוא יצא מזה. לאחר שנפרדנו התקשרתי לאמא שלו ואמרתי לה, הכתובת על הקיר, הבן שלנו יתאבד".
יגאל סויסה מתאר כרוניקה של מוות ידוע מראש, ששיאה התרחש ימים ספורים לאחר מכן, בחג שבועות, כשנסע עם קבוצת הקרוואנים לחוף הסטודנטים בחיפה: "בצהריים נכנסתי לקרוואן לנוח, והגיעה ההודעה להגיע דחוף לאיריס. זרקתי את הטלפון, רצתי החוצה אל החברים שישבו על החוף, הפכתי את השולחן שסביבו ישבו וצעקתי, בן התאבד. הרגשתי כאילו איבדתי את הדם ברגליים. נפלתי. הייתה מהומה, ניסו להרגיע אותי, ועבר נצח עד שהצלחתי לתפוס בטלפון קרובת משפחה שסיפרה לי מה קרה. בן התאבד בתלייה על מרפסת הבית של אמו. כשהגעתי אליו, הוא שכב בחדר עם מזגן לפני שהאמבולנס פינה אותו. חיבקתי אותו, אמרתי, בן, קום, תגיד לי שזה סרט. בן נקבר באותה שבת, בחצות וחצי בלילה. היה לו כרטיס 'אדי', וקרניות עיניו נלקחו להשתלה. בשבעה הצבתי בחצר שני מסכים גדולים עם תמונות של בן והשמעתי שירים שקטים. אני לא מאשים אף אחד. אין אשמים בסיפור שלנו. אחרי השבעה קמתי והחלטתי לפעול".
